בין פסלים, ציורים, מיצגים ועבודות וידאו, תערוכת “נשימה משותפת” שנפתחה היום (רביעי, 27 במאי) בגלריית ספיר מצליחה להפוך את מה שרבים מאיתנו חוו ועוד חווים בשנתיים וחצי האחרונות, למשהו שאפשר לראות בעיניים ולהרגיש בבטן. התערוכה, שנוצרה על ידי סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני בטיפול באמנות במכללה האקדמית ספיר, עוסקת במלחמה, במילואים, באובדן, בחרדה ובניסיון למצוא רגע של נשימה בתוך המציאות.
ד”ר דברה קלמנוביץ’, ראשת התוכנית לטיפול באמנות במכללה, מספרת כי הרעיון לתערוכה נולד מתוך התקופה המורכבת שעברו הסטודנטים והמרצים מאז תחילת המלחמה. “כולנו באותו מצב”, היא אומרת “למדנו פה תוך כדי בומים, תוך כדי מלחמה, וכולנו חיים בתוך לחץ וחוסר ודאות”. לדבריה, ההנחיה שניתנה לסטודנטים הייתה ליצור עבודה שמתחברת לשנתיים וחצי האחרונות ולדרך שבה האמנות מאפשרת להתמודד עם המציאות. “אנחנו לומדים איך להשתמש באמנות כדי להשתמש באמנות כדי להתמודד עם טראומה”. היא מסבירה “זה כלי להבעה, להכיל ולהחזיק את כל העצב והאובדן”.
לדברי קלמנוביץ’, הרעיון מאחורי “נשימה משותפת” היה ליצור רגע של עצירה עבור היוצרים וגם עבור הקהל. “רציתי שתהיה הזדמנות לעצור שנייה, לחשוב איפה אני היום ואיך אני מתקדם מכאן”, היא אומרת. “להסתובב פה, לנשום, ולראות איפה הדברים פוגשים אותך”.
סיוון שמחי לוי ישראל: “לעבוד עם החומרים, לדבר על זה ולתת לזה מקום, זה עוזר לעבד את החוויה ולעזור לשבר להתאחות בצורה כלשהי”
העבודות המוצגות בתערוכה מביאות כאמור סיפורים אישיים שנולדו מתוך התקופה האחרונה. אחת מהן היא “חורבן הבית” של סיוון שׂמחי לוי ישראל, שעוסקת בחוויית נשות המילואימניקים ובשחיקה שהמלחמה יוצרת בתוך הבית והמשפחה. “העבודה מדברת על חורבן הבית שנוצר בעקבות עוד מילואים ועוד מילואים”, היא מספרת. “בעיקר בבתים שכבר היה בהם איזשהו סדק. המלחמה פשוט גמרה על הבית, על המערכת יחסים ועל המשפחה”. לדברי סיוון, עצם תהליך היצירה הפך לחלק מההתמודדות עם התקופה. “לעבוד עם החומרים, לדבר על זה ולתת לזה מקום, זה עוזר לעבד את החוויה ולעזור לשבר להתאחות בצורה כלשהי”.
עבודה נוספת בתערוכה היא “אין כניסה למלאך המוות” של אורלי שוורץ, שנוצרה מתוך התקופה שבה בנה שירת כלוחם בעזה. מתוך הפחד היומיומי והידיעות הקשות מהחזית, היא הרגישה צורך ליצור לעצמה תחושת הגנה דרך האמנות. “כל שני וחמישי ‘הותר לפרסום'”, היא משתפת. “הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל השפיות שלי”. מתוך התחושות האלו יצרה שוורץ מעין “כלא” סמלי למלאך המוות, מתוך תקווה לשמור ולהגן על בנה. במשך התקופה העבודה הפכה עבורה למשהו טעון ורגיש במיוחד, כזה שאפילו היה לה קשה שייגעו בו, “רק אחרי השחרור שלו הרגשתי שאני יכולה להציג את העבודה ולדבר עליה”, היא מספרת.
העבודות בתערוכה לא עוסקות רק בכאב ובשבר, אלא גם בניסיון למצוא אור בתוך המציאות המורכבת. הדר רבינוביץ’ בחרה להקדיש את עבודתה – “לעולם בעקבות השמש” – למיכל שמיר ז״ל, שלימדה אותה במהלך התואר הראשון בספיר. במרכז העבודה מופיעה חמנייה – פרח שמסמל עבורה את הבחירה להמשיך לחפש אור גם בתקופות החשוכות ביותר. “החמנייה עוקבת אחרי השמש כל שעות היממה”, היא מספרת. “זה מאוד התחבר לי לנושא של להיות מטפל בתוך מציאות כל כך כאוטית. לנסות להתחבר לאור בתוך כל החושך הגדול הזה, ולהיות עבור אחרים גם מקור של אור”.
התערוכה פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום ומוצגת בגלריית ספיר החל מהיום (ד’), 27 במאי ועד יום רביעי הבא, 3 ביוני. לצד היצירות תתקיים גם סדנת “אמנות תגובה”, שבה המבקרים יוכלו להגיב לעבודות דרך יצירה אישית משלהם, גם בלי רקע באמנות. קלמנוביץ’ מסכמת: “אנחנו בטראומה קולקטיבית – המטרה היא שאנשים ירגישו פחות לבד ושימצאו חיבור ואמפתיה דרך היצירות”.
- נשימה משותפת: מן הלא־מודע הקולקטיבי אל אחריות מקצועית
- אוצרים: אילה מצגר, הדר רבינוביץ, אביאל לוייב
- אמנים משתתפים: אורלי שוורץ, אושרה אילן ספיר, אילה מצגר, אלה סעדון, אליס אוחנה, אלכס קינן, אנטל מולכו, אפרת טוויג, דנה מימון, דנה שי, הגר לוין אפשטיין, הדר גלקופ, הדר רבינוביץ, טלי ברששת, יעל ממן, ליאל רביבו בן שטרית, מירב נשיא קינג, מירי חצבני, מעיין טולדאנו, סיון שמחי לוי-ישראל, ענבל דנינו, ציפורה כהן, רונית ירוחם, שלי סולומון.
