המציאות הביטחונית במדינה לא משאירה לנו רגע אחד של שקט נפשי. בשלוש השנים האחרונות עברנו תקופות מטלטלות – משבעה באוקטובר והמלחמות בעזה ובלבנון, ועד “עם כלביא” ו”שאגת הארי”. לצד המצוקה הקשה, המצב הוליד גם פתיחות חסרת תקדים מצד הציבור לפנות לקבלת עזרה נפשית בהיקפים שלא הכרנו בעבר.
לציון חודש המודעות הבינלאומי לפוסט-טראומה שחל ביוני וזה עתה הסתיים, אנחנו מפרסמים פה שיחה פתוחה שערכנו עם ד”ר אריק טאיב, פסיכולוג ומרצה במכללה. אף על פי שהשיחה התקיימה בשנה שעברה, התובנות שלו על החזית הטיפולית החדשה, על הרגעים המטלטלים שחווה עם ניצולי הנובה ועל הדרכים לשמור על השפיות בתוך הסערה, מרגישות אקטואליות מתמיד.
“כשנוטלים MDMA יש שינוי בתפיסת הזמן, ואז חלק מהזיכרונות זמינים לנו בצורה איטית יותר ואפשר ‘לאחוז’ בהם. המטופל יכול ‘להיכנס לתוך הזיכרון’, לעשות הילוך איטי, ולראות דברים שהוא לא יכול היה לראות קודם”
בהרצאות ובפודקאסט שלך אתה מספר על אפשרות להשתמש בחומרים משני תודעה בטיפול בפוסט-טראומה. איך זה בעצם עובד?
“יש חומר ראשון שנקרא MDMA או אקסטזי בשפת העם. הוא חומר משנה תודעה בהגדרה שלו, אבל בטיפול בפוסט-טראומה נותנים אותו בפרוטוקול טיפולי מבוקר של שלוש פעמים בלבד. במהלך המפגשים הללו, המטופל חווה חוויה של הרפיה ושלווה, והוא יכול לדבר על דברים שהוא לא מסוגל לדבר עליהם בדרך כלל. הזיכרון הרגיל לא מאפשר לדברים האלה לצאת החוצה בגלל הפחד שברגע שיספרו – החוויה תתפרץ. ברגע שהוא מספר וזה יוצא, אפשר סוף סוף לעבד את זה.
“חוץ מזה, בחומרים משני תודעה יש שינוי בתפיסת הזמן. כשנוטלים MDMA יש שינוי בתפיסת הזמן, ואז חלק מהזיכרונות זמינים לנו בצורה איטית יותר ואפשר ‘לאחוז’ בהם. המטופל יכול ‘להיכנס לתוך הזיכרון’, לעשות הילוך איטי, ולראות דברים שהוא לא יכול היה לראות קודם לכן בגלל החוויה הפוסט-טראומטית שהיא מאוד סוערת ומהירה”.
מה אתה עונה לאנשים שמתנגדים לשימוש בחומרים משני תודעה בטיפול?
“זו תרופה. תמיד יהיו אנשים שמתנגדים לתרופות, אבל MDMA היא תרופה. זה שהיא ‘מדרדרת’ לרחובות ומיוצרת על ידי כל מיני מעבדות פיראטיות כחומר לא נקי – זה משהו אחר. גם LSDפותח בהתחלה כתרופה, וכן הלאה. זה כמו לתת קטמין שזה גם תרופה כחומר הרדמה, אבל הוא גם סם מסיבות. עכשיו חזרו להשתמש בחומרים משני תודעה בשימוש המקורי שלהם, לפחות למדענים שמצאו אותם, מכיוון שהם שנים רבות הוגדרו כסמים והפסיקו לחקור אותם. עכשיו מתחילים לחקור אותם מחדש ולראות איך הם יכולים לעזור”.
“אני יכול להתנגד למשהו מבחוץ כשאני לא סובל, אבל כשאני עובר חוויה מאוד קשה ולא מצליח לשלוט בחלומות שלי, בזיכרונות, ובחוויה היום-יומית ויש לי חרדות, אז זה משנה את התפיסה של האנשים, ואז באים לבקש עזרה”
אתה מזהה שינוי בתפיסה הציבורית לגבי טיפול פסיכולוגי בכלל מאז השבעה באוקטובר?
“כן, לגבי טיפול בכלל. יש הרבה יותר פתיחות, הרבה יותר נכונות. גם הסבל גורם לאנשים לשנות את התודעה שלהם לגבי זה. כלומר, אני יכול להתנגד למשהו מבחוץ כשאני לא סובל, אבל כשאני עובר חוויה מאוד קשה ואני לא מצליח לשלוט בחלומות שלי, בזיכרונות, ובחוויה היום-יומית ויש לי חרדות, אז זה משנה את התפיסה של האנשים, ואז הם באים לבקש עזרה. המון אנשים באים לבקש עזרה, הרבה כאלה שאומרים שבחיים הם לא היו פונים לקבל עזרה. גם המדינה מציעה טיפול רחב במרכזי חוסן וכל מיני טיפולים אלטרנטיביים, וזה היה זמין להם ובחינם בחלק מהמקרים, ולכן הם באמת ניגשו יותר”.
נחזור לרגע לשבעה באוקטובר – מה עבר עליך באותו היום בתור פסיכולוג?
“אני גר בעומר, תחת אזעקות. ראיתי טיפה בטלוויזיה את הטנדר הלבן ולא באמת הבנתי. בשבעה באוקטובר הוקפצתי לאוטובוסים של ניצולי מסיבת הנובה כדי לעשות הערכה ראשונית לכל אחד מהם, ולראות את מי לאשפז, מי להפנות אותו, ומי לביתו. שם בעצם עשינו איזה מין מיון ראשוני פסיכולוגי לניצולי הנובה”.
“מי שלקח LSD ועדיין היה תחת השפעה, היה לו יותר קשה לחזור לעצמו. מי שלקח MDMA, השאלה הייתה מתי הוא סיפר את הסיפור שלו: כשהוא היה בעלייה במצב רוח או בירידה במצב רוח. בהתאם לכך הוא חווה את הסיפור”
ומה ראית שם בשטח? הייתה לחומרים שהם לקחו השפעה על המצב שלהם?
“כן, הרבה מהם הגיעו עדיין מסוממים, ואז תלוי באיזה חומר הם היו מסוממים ובאיזו רמת השפעה. כרגע אלו נתונים מהניסיון האישי שלי בלבד – ראיתי שמי שלקח LSD ועדיין היה תחת השפעה, היה לו יותר קשה לחזור לעצמו. LSD הוא חומר מאוד-מאוד חזק וקשה לפעמים לעשות הבחנה בין מציאות לבין דמיון, ומי שלקח אותו באמת חווה יותר חורים בנרטיב, בסיפור שהוא מספר לעצמו. כשיש חורים בנרטיב, יש יותר סיכוי לפוסט-טראומה.
“מי שלקח MDMA, מכיוון שהוא לקראת סוף ההשפעה שלו, הוא חווה גלים מאוד קשים של עלייה וירידה במצב רוח, אז השאלה הייתה מתי הוא סיפר את הסיפור שלו: כשהוא היה בעלייה במצב רוח או בירידה במצב רוח. בהתאם לכך הוא חווה את הסיפור כמפחיד או פחות מפחיד, ואז צריך לחזור איתו על זה ולהגיד לו שבעצם זה רק החומר ולא זה שעכשיו אתה מספר סיפור כואב ומפחיד. משאר החומרים כמו אלכוהול וגראס יוצאים בקלות יחסית, אז הם פחות השפיעו באופן משמעותי”.
אנחנו נמצאים במציאות מורכבת של מלחמה מתמשכת ומתקפות טילים. יש בכלל אפשרות לטפל כשהחרדות הופכות לפחד אובייקטיבי שכולם שותפים לו?
“כן, זה נקרא ‘טראומה מתמשכת’, והתשובה היא כן ולא. מי שגר בדרום, המלחמה באיראן דומה למה שהיה לו: היו טילים, אחר כך עוד פעם טילים. בטראומה מתמשכת קשה הרבה יותר לעבוד, כי באמת הסכנה קיימת כל הזמן ואז לא מלמדים לא לפחד, אלא מלמדים את האנשים איך להתמודד עם הסכנה ואיך להגן על עצמך כשיש את הסכנה – כלומר, להאמין ולהרגיש שאתה יודע מה לעשות. אם החוויה הזו נגמרת, אז אפשר באמת לטפל בזה בצורה יותר עמוקה ויותר בקלות”.
“חיילים שחוזרים מקרבות הם בדרך כלל אחרת – משהו משתנה בתפיסת המציאות. אם רואים דברים קשים כמו הרג ולוחמה ויורים עליך, נוסף לנפש איזה דוק של עצבות קיומית – מין הבנה של הקושי של היקום”
בתור מרצה במכללה, אתה מזהה מאפיינים אחרים בקרב הסטודנטים הלוחמים שחזרו מהקרבות?
“כן, בטח. חיילים שחוזרים מקרבות הם בדרך כלל אחרת, ואני מזהה את זה גם עליי באופן אישי. משהו בכלל משתנה בתפיסת המציאות. אם רואים דברים קשים כמו הרג ולוחמה ויורים עליך, נוסף לנפש איזה דוק (מעטה, ש”י) של עצבות קיומית – מין הבנה של הקושי של היקום. חלקם יהיו טראומטיים אבל לא פוסט-טראומטיים, אבל הטראומה תהיה שם לא מטופלת כי היא לא תהיה פעילה, כמין חוויה שבכל רגע נתון יכול לקרות לך משהו רע. לחימה משפיעה על הנפש משמעותית”.
לסיום, מה אתה יכול להמליץ לאנשים במצב הנוכחי כדי לשמור על האיזון הנפשי?
“קודם כל, לנסות לשמור על שגרה שיש בה גם חלקים שבהם מתפתחים בהם, ולא רק חלקים שמנהלים את החיים ביום-יום הטכני. שגרה כזו שבה אתה עושה רק מה שצריך הופכת לרוטינה שיכולה להיות מאוד מעייפת וחסרת משמעות. הדבר השני הוא לא לוותר על דברים שחשבנו לעשות ולא להיות בהמתנה. ברגע שאתה חווה חוויה של המתנה, החוויה הפסיכולוגית הופכת להתכנסות פנימה ויותר דיכאונית. המלחמה מכריחה אותך לפעמים להמתנה, אבל לעצור את החיים זה כמו לעצור מים – ברגע שעוצרים אותם, הכול מתחיל להיות רקוב. בנוסף, חשוב מאוד לדבר המון על דברים, לקבל תמיכה מאנשים ומשפחה ולהיות בקשרים עם אנשים”.
זקוקים לאוזן קשבת או סיוע נפשי?
- מרכז החוסן במכללת ספיר: זמין עבורכם לקבלת מענה, תשובות וטיפול. ניתן ליצור קשר בטלפון: 077-9802424 או במייל hosen@sapir.ac.il
- ער”ן (עזרה ראשונה נפשית): בטלפון 1201
- עמותת נט”ל (תמיכה בטראומה על רקע לאומי): בטלפון 1-800-363-363
