זאת השנה הראשונה שבה סטודנטים ממכללת ספיר משתתפים בתוכנית ‘פניקס’ של ארגון הלל, שעוסקת בסוגיות של זהות, דת וזיכרון השואה – מנקודת מבט של ישראלים דוברי רוסית. בתוכנית השתתפנו אני, רומן סימה וקרולינה בריז, בשישה מפגשי הכנה ואחריהם טסנו למסע לפולין ולליטא. לאחר המסע נפגשנו שוב והתחלנו לחשוב על הצעד הבא – להוציא לפועל שתי יוזמות חברתיות.
היוזמה הראשונה הייתה מסיבת סוף סמסטר ברוח התרבות היהודית-סובייטית, שהתקיימה בחודש ינואר באולם צהלולים בשדרות. במסיבה הוגש אוכל שמזוהה עם העלייה מברית המועצות ובה הופיע איליה אקסלרוד במופע סטנד-אפ. ביוזמה השנייה התמקדנו בקבוצה אחת ספציפית – בפרץ סנטר בשדרות מתגוררים בשכנות לסטודנטים מהמכללה גם תושבים ותיקים שרובם עולים מברית המועצות לשעבר. מרבית העולים חיים לבד ואין להם משפחה באזור, אם בכלל. המחשבה הראשונית הייתה להפיג להם את הבדידות, ולו במעט. קראנו ליוזמה ‘פסק-זמן’ כי חיפשנו סטודנטים מתנדבים שיישבו עם העולים ויקשיבו לסיפור חייהם. הביקורים היו בתקופת המבחנים ולכן פסק-זמן מהמבחנים נראה לנו כמו הדבר הנחוץ ביותר.
באחת מהדירות מצאנו את טטיאנה גורבן. גורבן גרה לבדה בדירה בפרץ סנטר, בעלה ובנה מתגוררים בקנדה, “ניסיתי לחיות בקנדה. הייתי שם 3 חודשים וחזרתי לארץ, המקום הזה לא היה בשבילי”, היא מספרת. גורבן, בניגוד לשאר העולים, עדיין לא נולדה בתקופת המלחמה, אבל אילולא המלחמה, גורבן כנראה לא הייתה מגיחה לאוויר העולם. לאביה ולאמה היו חיים שלמים ונפרדים לפני המלחמה, “אימא שלי הייתה נשואה והיו לה שתי בנות. הבת הקטנה שלה חלתה בדיפתריה ונפטרה. הן הספיקו להתפנות לאוזבקיסטן ושם הן חיכו עד שהמלחמה תעבור. בעלה הראשון של אימי נסע בימים הראשונים לחזית – ומאז נעדר. אימא שלי נשארה לבד עם אחותי”. אבא של גורבן היה בערך בן 50 כשהמלחמה התחילה וכבר היה מבוגר ללחימה, אבל הוא כן הוצב בחזית כתומך לחימה והתקדם יחד עם הצבא. “ההורים של אבא שלי וכל קרובי המשפחה שלו מתו עוד בפולין. בקייב נשארה לו משפחה – אשתו שרה, חמשת ילדיהם, דוד ודודה שלו. אבא שלי נסע לחזית ואשתו התחילה לאסוף את כולם. הבן הבכור הכריז שהוא פטריוט ולא הסכים לעזוב. כולם נשארו אתו, וכך כולם עכשיו בבאבי יאר. ביד ושם הם רשומים תחת משפחת שמידט”.
גורבן היא לא היחידה שעימה נפגשנו. עברנו דלת דלת, ועם כל דלת שנפתחה בפנינו התגלה עולם ומלואו, היסטוריה שלמה שלא ידענו על קיומה. כל מפגש הוקלט כדי שנוכל להעביר את כל מה ששמענו לתערוכה שכולם ייהנו ממנה. התערוכה נפתחה ביום רביעי האחרון, ב-31 למרץ.
“זה עלה מעל הציפיות”, מסכם עמנואל שכטר, שריכז את התוכנית מתחילתה ועד לתערוכה המסכמת. “הרעיון היה לעשות צירי חיים. זה נשמע מאוד אמורפי, אבל בסוף זה הצליח להגיע לידי ייצוג ויזואלי, עיצובי, צבעוני ויפה שתלוי על הקיר. רק חבל לי שלא היה יותר ושלא הצלחנו להביא יותר סיפורים”. מתוך עשרות קשישים שמתגוררים בפרץ סנטר, התערוכה מכילה רק שבעה. זאת משום שלא כולם מוכנים להיפתח בפני זרים, לא כולם מוכנים לשחזר את העבר ולצערנו, חלקם כבר לא זוכרים מספיק בשביל לספר.
לפתיחת התערוכה הגיעו כמה מהקשישים שמופיעים בה. ביניהם היו יפים שניידרמן וקלרה פרצ’טקין. שניידרמן לא הפסיק להתפעל מהתצוגה ולהודות לנו על הנצחת הזיכרון. בזמן דברי הפתיחה, נעמדה פרצ’טקין וביקשה לומר כמה מילים משלה, “יש פה הרבה מאוד צעירים ואני מודה לארץ ישראל שאני יכולה לישון פה בשקט ולהסתובב בשקט. ולמרות שיש כאן ‘טפטופים’, בזכות זה שיש נוער שאוהב את המדינה ואוהב את איפה שהא נמצא אני מרגישה כאן בטוחה כי אני יודעת שיש עתיד. תודה לכם!”
גם דיקן הסטודנטים, אלון גייר, הגיע לפתיחת התערוכה. “אני חושב שזאת תערוכה מרגשת, שאנחנו מודדים אותה לא רק בממד האמנותי, אלא בתהליך שהסטודנטים עברו עם יוצאי ברית המועצות ועם האנשים”, אמר גייר. “אני חושב שזה הדבר החשוב וכבוד הוא לנו שהסוף של התהליך נמצא פה. זה הרבה יותר מתערוכה, זה תהליך. החברה שלנו מורכבת מהמון קבוצות וכל קבוצה וכל פרט נושא איתו סיפור מהמקום שלו. הסיפורים האלה נמחקים וגם האנשים נמחקים יחד עם הסיפורים, לכן זה כל כך חשוב שאנחנו נותנים לזה משמעות ואת הכבוד בתוך המכללה”.
בסיומה של התערוכה, רומן סימה חזר ואמר שכשהיא תרד מהקירות, עלינו לחזור אל הקשישים ולהביא להם את הקאפות, שיוכלו להשוויץ בפני המשפחה והחברים. סימה הוסיף ואמר, “היה מדהים. אני חושב שנפתחו בפנינו הרבה דברים חדשים וסיפורים אישיים שלא הכרנו. כשנכנסו לאחת המרואיינות והיא קיבלה אותנו כל כך יפה, ממש כמו את הנכדים שלה, היא ממש הזכירה לי את סבתא שלי והיא הייתה מאוד חמודה וסיפרה לנו המון מידע שבחיים לא היינו יודעים אם היא לא הייתה פותחת לנו את הדלת. אני חושב שהצלחנו. רצינו להפיג להם אפילו טיפה את הבדידות ואני חושב שהצלחנו בזה. היום בתערוכה ראינו שהם מאושרים מהתהליך והתוצאות ומההיענות של הסטודנטים שהגיעו לראות ולקרוא”.
אבל לא כל הנוצץ זהב. בשביל להפיק את התערוכה הזאת נאלצנו לעבור בין כולם, ובין הדלתות שנפתחו היו גם סיפורים פחות נעימים, מספר סימה. “המפגש האחרון היה עם קשיש בן 91. הוא לא נכנס לתערוכה כי כבר אי אפשר היה להבין אותו, הוא לא היה צלול מספיק ומאוד מעורפל. זה היה מאוד עצוב וקשה, היו שם הרבה אמוציות. כן הרגשתי שהוא רוצה לספר וכן הרגשתי שיש לו מה לומר, אבל הגיל עושה את שלו והוא פשוט לא הצליח”.
תוכנית פניקס היא פרי יוזמה של קרן ג’נסיס ונתמכת על ידה. התערוכה מוצגת בבניין 4 עד סוף הסמסטר.
צילום תמונה ראשית: יוסי מדווד
