דנה גלקוביץ’ ז”ל הייתה רק בת 22 כשפצמ”ר שנורה מרצועת עזה למקום מגוריה בנתיב העשרה שם קץ לחייה. מאז הוריה מנציחים אותה בזכות הדברים שאהבה: טיולים, האוכל של אבא ובלט. אביה, נתן, הקים מסעדה ברזילאית (“מידס”), מדי שנה מתקיים טיול לזכרה, והוריה מעניקים מלגה לתלמידת בלט “הכי משקיעה” בבית הספר “שער הנגב” שבו למדה.
את אותו ערב חמישי, ה-14.7.05 הוריה לא מצליחים לשכוח. דנה, שהייתה סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, סיימה את יום הלימודים וחזרה לקראת השעה שש בערב למקום מגוריה בנתיב העשרה, שם התגוררה עם חבר שלה אמיר רגולסקי. בכניסה לביתה, פגע בה פצמ”ר והיא נהרגה במקום. “היינו בנסיעה, אמיר התקשר ואמר לנו שנחזור כי קרה משהו לדנה”, נזכר אביה נתן. “הוא ידע שהיא לא בחיים אבל הוא לא אמר לנו. בדרך שמענו בגלי צה”ל שאישה ישראלית נהרגה והבנו”, משחזר נתן את אותו רגע נורא.
“אני לא רוצה לראות אותך בעיתונים של יום ראשון בבוקר”
פרלה, אמה של דנה, עובדת במכללת ספיר כבר 14 שנה בתחום הגרפיקה ובכל יום שבו דנה למדה אכלו השתיים יחד ארוחת צהריים, גם ביומה האחרון. “באותו יום היא סיפרה לי שהיא הלכה בבוקר לראות קסאם שנפל”, אומרת פרלה שלא תיארה שבסוף אותו היום דנה תיהרג מירי דומה מכיוון עזה. “תמיד חושבים שתאונות דרכים קורות לאחרים, זה אותו דבר”, ממשיכה פרלה ונזכרת איך באופן מצמרר באותו סוף השבוע דנה בכלל הייתה אמורה לנסוע לצפון עם אחותה שרון. יומיים לפני שנהרגה, שרון אמרה לדנה: “אני לא רוצה לראות אותך בעיתונים של יום ראשון בבוקר”.
דנה נולדה ברמת גן לפרלה ונתן, אז עולים חדשים מדרום אמריקה. כשהייתה בת שנתיים, עברה עם הוריה ואחותה הבכורה שרון לקיבוץ ברור חיל, שם נולד אחיה הקטן אוריין. כשהחלה ללמוד במכללה, עברה לנתיב העשרה בגלל האווירה הצעירה שם, לדברי נתן. “דנה הייתה ילדה שקטה וחייכנית”, מספר אביה. אימה פרלה מוסיפה, כי “היא הייתה מלאת חיים, עשתה מה שהיא רוצה, אנשים אהבו אותה וכל מי שהכיר אותה אפילו פעם אחת – זכר אותה. היא ידעה לגעת בכולם”.
האופן שבו הוריה מתמודדים עם השכול שונה. בעוד האימא פרלה ממעטת לדבר, האבא נתן מרגיש שהוא חייב לדבר בכל הזדמנות. “לפני שדנה נהרגה, לא הייתי מהאנשים שמדברים. מאז הפכתי לאדם הרבה יותר פעיל וחשוב לי ליצור דו שיח כדי למצוא פתרון”, אומר נתן. הוא מרצה באנגלית בפני תיירים אמריקאים שמגיעים לארץ ומבקרים בקיבוץ. השבוע הרצה לפני 70 אנשים, וב-16 לחודש, בשבוע הבא, יגיעו עוד שני אוטובוסים מלאים בתיירים, וגם מולם הוא ירצה.
זוכרים את דנה
מעט לפני שנהרגה, תכננה דנה טיול עם דודים שלה שהגיעו מאנגליה, טיול שהיא לא הספיקה לעשות. מאז, נערך טיול לזכרה מדי שנה, כל פעם במקום אחר בארץ. בשבת האחרונה נערך הטיול השנתי בירושלים, ואליו הגיעו כמאה קרובים וחברים. “לחברות של דנה כבר יש ילדים, והן באות איתם ועם הבעלים וזה מאוד מרגש”, אומר נתן. פרלה מוסיפה כי אחת החברות קראה לילדה שלה על שם דנה וזה מאוד ריגש אותה. “כיום הילדה כבר בת 5 והספקתי לספר לה על דנה”, היא אומרת.
נתן מספר שדנה אהבה מאוד את האוכל שהוא בישל, ותמיד ביקשה שיבשל לה ולחבריה. שנתיים לאחר שנהרגה, נתן פתח מסעדת בשרים ברזילאית בקיבוץ ברור חיל בשם “מידס”, שם הוא מכין את האסאדו שדנה כל כך אהבה, “רק במקום חמישה קילו, אני מכין שמונים קילו בשבוע”. בזמני מלחמה, הוריה של דנה נהגו לחלק אוכל לחיילים שהתכנסו באזור רצועת עזה, ובמבצע “צוק איתן”, עקב הנזק הכלכלי שנגרם בעקבות סגירת המסעדה במהלך המבצע, הם זכו לקבל תרומות מצופי התוכנית “אורלי וגיא” בערוץ 10, שפרסמו על המצב הקשה של המסעדה. בכסף הזה חילקו לחיילים אוכל מהמסעדה. “אנחנו משתדלים לעסוק בדברים חיוביים ולא להישאר בבית ולבכות”, אומר נתן.
מלבד הטיולים והאוכל שאהבה, דנה גם רקדה בלט בבית הספר “שער הנגב”. מדי שנה מעניקים הוריה מלגה לרקדנית הכי משקיעה בלימודים, כי “דנה השקיעה המון כדי להצליח”, מסביר נתן ומוסיף שלפני קבלת המלגה, “מוקרן סרט קצר שמספר על דנה, כדי שהנערים יכירו אותה”.
כשהוריה נשאלים למה הם הכי מתגעגעים אצל דנה, הם מספרים על החיוך והצחוק שלה. “היא הייתה בחורה מאוד חייכנית, אולי זה משהו שכולם אומרים, אבל זה באמת ככה”, אומר נתן ומוסיף: “אני הכי מתגעגע לצחוק שלה, הוא היה מאוד מיוחד ותמיד הצחיק אותי”. פרלה הכי מתגעגעת לחיוך שלה, ומספרת שלמרות השכול, יש רגעים של שמחה. “היא מאוד חסרה לי כל הזמן, כשאני רואה את הנכדים ואת המשפחה של אמיר, החבר של דנה, אני מאוד מאושרת”.
בתמונה בראש הכתבה: דנה מספר ימים לפני שנהרגה. צילום: הדס רגולסקי
