הם יודעים שבארון לא מסתתרים שדים ומתחת למיטה לא מחכה להם מפלצת. הם גם לא ילדים, וכבר לא מעט שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהוריהם השכיבו אותם לישון. אלה האנשים שנאלצים להתמודד עם הניקטופוביה – פחד מהחושך שמגיע מדי יום עם רדת החשיכה. באווירת חג החנוכה הם מקווים שיום אחד הם יצליחו אחת ולתמיד לגרש את החושך מחייהם ולהביס את העלטה.
זהו אחד הפחדים הנפוצים בעולם – אחד מכל ארבעה סבלו, סובלים או יסבלו מניקטופוביה. מדובר בפוביה ששכיחה יותר בקרב ילדים אך היא לא נדירה גם בקרב מבוגרים. אצל חלקנו זהו פחד הישרדותי כמעט ולא מורגש, אבל יש מבוגרים רבים שסובלים מפחד שמגביל אותם מדי ערב. “זה יכול לשתק אותי, אז אני יודעת שאני צריכה לתכנן את כל היום שלי כך שעד שש בערב אחזור הביתה אחרי עבודה, קניות ושאר סידורים”, מספרת ליהי, בת 28 מאשקלון.
בשונה מפחדים אחרים, הפחד מהחושך לא נובע מאיום ישיר, אלא נמצא בזיכרון הישרדותי פרהיסטורי בו החושך מבשר הגעת תוקפים וטורפים. היום הפחד בעיקר מזוהה עם דיווחים חדשותיים על אירועים שקרו בזמן החשיכה. “רוב האנשים ובעיקר המבוגרים שסובלים מניקטופוביה מתביישים לספר עליה ובכך מעצימים ומחריפים את תחושת הפחד”, אומר הפסיכולוג הקליני-חינוכי, פרופ’ אברהם סרוסי, “הם פוחדים להישאר לבדם בבית, לרוב הם יישנו עם טלוויזיה או אור ולא ייצאו מהבית בשעות חשוכות. מעבר לכך הם גם עשויים לסבול מבעיות חברתיות, כי בעידן של היום רוב המפגשים החברתיים מתקיימים בשעות הערב או הלילה”. מיכל בת 26 מתל אביב מאשרת את דבריו של פרופ’ סרוסי. “אני לגמרי מרגישה שזה משפיע עלי חברתית”, היא מספרת ל”ספירלה”, לחברות נמאס לשבת אצלי בבית, וכשהבנתי את זה הייתי צריכה להתוודות בפניהן על הפחד שלי. לצערי הן לא מבינות אותי והן הרבה פעמים מרימות גבה וקצת מזלזלות בעובדה שזה משתק אותי”.
פרופ’ סרוסי מסביר כי הניקטופוביה נחלקת לשני מצבים: הראשון הוא כאשר האדם נמצא לבדו במקום חשוך והוא עלול לחוש הרגשת רתיעה המלווה בשיתוק, צעקות, לחץ, מחנק והזעה; המצב השני הוא כאשר האיש הולך לישון בחדר חשוך. לדבריו החושך מתפרש על פני חלל גדול לרוב, ואפשר “לצייר” עליו הכל – זאת אומרת אפשר לדמיין בו הכל, וכל אובייקט בתוך החלל יכול פתאום להפוך להיות דבר מה אחר. ככל שהדמיון מפותח יותר כך סביר שכבר בגיל צעיר הילד עשוי לפחד מהחושך, לרוב זה עובר בגיל 6-5, אבל יש כאלה שנשארים עם “פחד המפלצות” הזה.
“ישנים בחדרים נפרדים”
“אני מבוגרת מדי בשביל לפחד ממפלצות ולמען האמת, זה לא הפחד מהמפלצת. זה פחד שעדיין לא הצלחתי לתרגם אותו למילים, אבל יש משהו בחושך שמשתק אותי ואני פשוט לא יכולה לתפקד. כל צליל מקפיץ אותי. תחושת חוסר אונים מהלא נודע של מה שקורה בחלל החשוך”, מתוודה דנה בת 32 מצפת, ומוסיפה: “זה פחד שאני צריכה להתמודד איתו יום ביומו, אני לא יכולה להימנע מזה כי זו דרך הטבע והחושך מגיע, וזה להתעמת עם זה כל פעם מחדש”. דנה נשואה כבר שלוש שנים והיא מספרת שבעלה הכיר את הפחד כשהם עוד היו רק חברים, “היום זה משפיע מאוד על מערכת היחסים, הוא לא ישן טוב כשיש אור בחדר, אז בלילה אנחנו פשוט ישנים בחדרים נפרדים”.
גם רון, בן 30 מהוד השרון, מספר כי “ההתמודדות הכי קשה היתה כשהבת שלי בת החמש התחילה לפחד מהחושך. מה אבא אמור להגיד לבתו הקטנה שפוחדת מהדבר ממנו אתה בעצמך פוחד? איך אתה מרגיע אותה?”, הוא שואל. “אז אתה מנסה להרגיע ולהסביר שאין שם כלום. אבל אני פוחד בעצמי, וחוזרים אליי הדברים שאמי ניסתה לעשות כשאני הייתי בגילה של ליאן, והדבר שהכי מפחיד אותי שהיא תהיה כך גם בגיל 30 ואולי עד הנצח”. רון מוסיף: “הפחד מהחושך הביא אותי לא פעם למחשבה שאני עומד למות. אני יודע שזה קיצוני אבל אני לא מצליח להתגבר על זה”.
“יש מספר דרכים להתמודד איתם עם הפחד מהחושך” מסביר פרופ’ סרוסי, “עם ילדים צריך לפעול באופן טבעי אבל לא להזניח כדי שזה לא ימשיך בגילאים מבוגרים”. פחד באופן כללי הוא הרגשה של חוסר אונים ואני מציע תמיד להפוך את חוסר השליטה לשליטה. כלומר במקום להרגיש שאינכם שולטים בחושך, שימו פנס או מנורה קטנה שתדלק בחדר או בחלל הבית, וככל שהפחד יעבור מהר יותר כך הפחד לא ייגרר לגילאים מבוגרים בהם חווים תחושת קיפאון”.
החג האהוב על ליהי הוא כמובן חנוכה. “אני מרגישה כאילו במשך שמונה ימים כולם מזדהים איתי ועושים לי ג’סטה ומדליקים לכבודי את אור הנרות, כאילו במשך שמונה ימים מגרשים בשבילי את החושך ממטולה ועד אילת, וכן, זה מרגש אותי כל שנה מחדש”.
