“משחקי ההכרה באוטיזם 2017” נפוצו השבוע ברשתות החברתיות. אבל בניגוד למשחקים אחרים, משחק זה מעורר את זעמם של הורים רבים לילדים הלוקים באוטיזם אשר טוענים כי כל קשר בין המשחק ללקות הינו מקרי בהחלט. חוקי המשחק, אשר נשלחים בהודעה פרטית אך ורק למי שמגיב לסטטוס של משתתף אחר, הם לפרסם סטטוס מתוך רשימת הסטטוסים המוצעת מבלי להסביר את כוונתו, ולענות בפרטי לכל מי שיגיב או יעשה לייק. בין הסטטוסים לבחירה מוצעים הסטטוסים “מצאתי עכשיו סנאי באוטו שלי”, “דחוף! איך נפטרים מפטריות ברגליים?”, “החלטתי להפסיק ללבוש תחתונים”, “בוטנים במיונז זה מאכל טעים מדי”, “שוקלת ברצינות לעבור השתלת תחת” ועוד. בסוף ההודעה בה מפורסמות ההנחיות של המשחק נכתב: “אני מחכה לפוסט שלך ממש, אל תהיה מאלה שמגלים והורסים. המטרה ממש יפה. בהצלחה במשחקי ההכרה באוטיזם 2017”.
דיקלה קורן, בת 28 מרמת גן, מספרת כי נתקלה במשחק בפייסבוק דרך סטטוס של חברה שפרסמה שהיא מצאה סנאי ברכב. קורן הגיבה לסטטוס וכך קיבלה את הודעת השרשרת שהיא העבירה הלאה באמצעות אחד מתוך הסטטוסים המוצעים (“אנחנו עוברים לדימונה”). קורן לא חושבת שקיים קשר ישיר בין המשחק לבין הקישור לאוטיזם שנעשה אליו, אבל שהדיבור על חוסר הקשר בין השניים מעלה את הדיון בנושא ובכך גורם להעלאת המודעות בקרב האנשים.
גם עינת פוליטי, בת 39 מקיבוץ כרם שלום, נחשפה למשחק אחרי שענתה לאחיה על סטטוס שכתב, והבינה שזה קשור לאוטיזם רק אחרי שהגיבה וקיבלה הודעה שמסבירה ומזמינה אותה להצטרף למשחק. פוליטי אומרת כי לדעתה אין קשר של המשחק לאוטיזם, “זה פשוט היה נחמד – הסטטוסים שנכתבו – אז החלטתי להצטרף. לטעמי זה נחמד אבל לא מעלה שום מודעות”.
קרן הופמן, בת 49 מלוד ואימו של שקד, נער בן 13 המאובחן כ-ASD (הפרעות הספקטרום האוטיסטי), מספרת כי נחשפה למשחק לראשונה ביום שישי שעבר. הופמן מציינת כי בעיניה הקישור של המשחק לאוטיזם הוא תמוה, “איך בדיוק משפט כמו ‘אימצתי קוף’ מעלה את המודעות לאוטיזם? וזה עוד משפט עדין”. היא מוסיפה כי בעיניה המשפטים במשחק והקישור שלהם כביכול ללקות נתפסים כמעליבים, “זה עלבון לאינטליגנציה, משפטים כאלו אינם מסבירים את הלקות בעיניי אלא עושים נזק ושמים ללעג את הלוקים בלקות”. לפי דעתה הדרך הנכונה להעלאת מודעות היא דרך הסברה עצמית וחשיפה של הלוקים בהפרעת תקשורת, “כיום אנשים שבויים בדימויים כאשר בפועל מדובר ברצף שלם של תפקודים, מהתפקוד הנמוך – חוסר דיבור, אי יכולת ליצור קשר עין ועד תפקודים מאוד גבוהים עם הישגים גדולים”.
הופמן אומרת כי בחלק מהמקרים מדובר בלקות בלתי נראית ללא סימנים חיצוניים אך עם הרבה מאוד קשיים, בין אם סרבול פיזי, לקויות בדיבור, קשיים בהבנת מצבים חברתיים ועוד. לילדים ומבוגרים בעלי אוטיזם ישנן הקלות בחוק, למשל פטור מעמידה בתור במקומות ציבוריים, אך הופמן מציינת כי הציבור הרחב לא מודע לחוק הזה, “נוצרים כעסים כי הילד נראה ‘רגיל’ ולא ברור מדוע הוא עוקף בתור”. היא מוסיפה כי למרות הביקורת על המשחק, הוא אכן יוצר שיח סביב הנושא, גם כאשר השיח הוא הבקשה שלא לקשר את המשחק לאוטיזם.
גם רוני מילוא, בת 44 מכפר סבא ואמו של עמר, בן 13.5 המאובחן כ-ASD, שמעה על המשחק לראשונה ביום שישי שעבר כאשר אחת מחברות הפייסבוק שלה פרסמה סטטוס על מעבר לדימונה. מילוא מספרת כי ההסבר אודות המשחק הטריד את מנוחתה, ולאחר שהמשחק צבר תאוצה היא לא יכלה לשתוק יותר, והחליטה לפרסם תגובה ששלחה לחבר אחר כפוסט אשר צבר לא מעט שיתופים ותגובות.
“אחת לכמה זמן מישהו נורא ‘רגיש’ מעלה פוסט על קבלת השונה, וכל האנשים הנאורים והרגישים מפרסמים אותו כמו עדר”, היא אומרת ומוסיפה כי “זה מקומם מאוד. אנשים חושבים שהם עושים מעשה טוב אבל בפועל המעשה הטוב הוא לראות את השונה באמת”.מילוא מציינת כי הילדים הם לא “אוטיסטים” אלא ילדים עם לקות שנקראת אוטיזם, “כמו כל ילד יש להם שם ומשפחה, רגשות ותחביבים, קשיים וחוזקות, וכמו כל אחד אחר הם יכולים לתרום ולהיתרם לסביבה”.
היא אומרת כי לדעתה הרגישות האמיתית היא לא בהפצת פוסטים עדריים, אלא דרך חינוך של קבלה והכלה, וכי המשחק הזה לא משרת את המטרה אותה הוא מבקש, להעלות מודעות לאוטיזם, מכיוון שאין לו קשר לאוטיזם. “רק בעקיפין, מי ששואל, מקבל הודעה פרטית למה נועד המשחק”, מסבירה מילוא. היא מוסיפה ואומרת כי היתרון היחיד במשחק הוא השיח שהוא מייצר סביבו, כי הדרך להעלאת מודעות היא רק דרך חיי היום יום וסיוע לילדים בבית הספר להיחשף בפני חבריהם. “החשוב מכל הוא לא להתייחס אלינו כקהילה עם סממנים מיוחדים, אלא כאל אנשים. לא להיות חבר של אוטיסט אלא חבר של ילד שיש לו קשיים אחרים משלי”.
