למשחק נגד בשיקטאש הטורקית, בשלב 32 האחרונות בליגה האירופית, הן מקדימות בכמה שעות ומגיעות אל אצטדיון טרנר עטופות בצעיפים אדומים, מניפות את דגלי הקבוצה ושרות את השירים הסוחפים של האוהדים. קבוצת האוהדות באדום בגילאים שונים, עוסקות בתחומים שונים – אך דבר אחד משותף להן: האהדה להפועל באר שבע. אהדה שמביאה אותן לכל משחק בית וחוץ (אפילו באיטליה) ואף גרמה לאחת מהן לקעקע את שם המועדון על הזרוע. עבור חלקן זוהי אליפות ראשונה, בעוד אחרות זכו לחוות את האליפויות הקודמות לפני 40 שנה.
שחר כהן, בת 19 שאוהדת את הקבוצה “מאז ומתמיד” לדבריה, טוענת כי הקהל הביתי הוא מקור הכוח של הקבוצה והעובדה שאין יותר מדי קללות בטרנר הובילה גם לעלייה במספר האוהדות ביציעים. על ראשי התיבות HBS אשר מקועקעות על ידה מסבירה שחר כי “אמא שלי לא הסכימה לי וחיכיתי לגיל 18 כדי לעשות את הקעקוע. אני יודעת שזה יכול להישמע קלישאה, אבל הפועל באר שבע לימדה אותי מהי אהבה ללא תנאים, גם כשקשה ולא הולך, לא מוותרים עליה לא משנה כמה אכזבות יש בדרך”.
מיטל בוזגלו, בת 37, אוהדת את הקבוצה מילדות וזוכרת את המשחקים באצטדיון וסרמיל אליהם היתה הולכת יחד עם אביה. אך החל מתקופת השירות שלה ועד לפני כשבע שנים בחרה מיטל לצפות במשחקים מהבית בעקבות האווירה הלא נעימה שהיתה במגרשי הכדורגל בארץ. היום לדבריה, “תענוג להגיע לטרנר, לראות משפחות שלמות נשים וילדים. האצטדיון הוא מתקן חדש והרבה יותר מסביר פנים. הקהל נפלא ומעלה תצוגות תפאורה בין הטובות בעולם. כל העידוד הוא הצגה אחת גדולה שסוחפת את כולם”. מיטל לא רק שבה אל המגרשים, את טיול בת המצווה של ביתה היא שילבה עם המשחק מול אינטר במילאנו והפכה אותו לטיול משפחתי, ולמשחק מול ספרטה פראג היא נסעה לטיול עם חברות.
עבור האוהדות, לפני 10 שנים עברה העיר באר שבע תהליך של שינוי יחד עם הקבוצה עם בואה של אלונה ברקת. ברקת שינתה את פני הכדורגל בבאר שבע, הובילה בהצלחה תהליך של הפיכת האהדה לכדורגל לחוויה משפחתית ממש כמו הצגת תיאטרון. עם הרגעת הקהל ובניית האצטדיון החדש, ואווירת ההצלחה, הטירוף בעיר ממש מדבק. החל מילדי הגן ועד למקומות העבודה, כולם רוצים להיות חלק מהדבר הגדול הזה שנבנה ומתפתח בעיר הדרומית.
בוזגלו מתארת את ברקת כ”אישה מדהימה, ענקית וחכמה שבשקט סללה את דרכה למקום הראשון בעולם שנתפס כעולם של גברים”. בוזגלו מציעה דרך נוספת להתבונן על השינוי שחל במשחקי הקבוצה: “הפחתת האלימות הביאה יותר נשים וילדים למגרשים, אך גם הנוכחות של נשים וילדים במגרשים מפחיתה משמעותית את האלימות”.
יהודית גאגי עזרא, בת 45, אוהדת את הקבוצה מגיל 14 וזוכרת את האלימות שלוותה את משחקי הכדורגל בעבר אך מעידה כי “כיום זה שונה לחלוטין, לא רק הקבוצה מיוחדת, אלא גם העיר עצמה. יש בה אהבה וקבלה של האחר והשונה יותר מבערים אחרות”. עבור יפה שמש, בת 55, האהדה לקבוצה היא חלק מהגנטיקה המשפחתית. “אבי היה אוהד הקבוצה ואת האהבה אליה העברתי גם לילדיי. בעבר היתה סטיגמה על משחקי כדורגל שכשמגיעים למגרשים יש רק קללות וצעקות, וטרנר להבדיל מזה הוא אצטדיון מאוד מזמין”.
במועדון הפועל באר שבע מסבירים כי חלק מהשינוי הגדול שהתרחש עם המעבר לאצטדיון טוטו-טרנר הוא חוויית הצפייה. “כאשר יש חוויית צפייה מהנה, במתקן ראוי, עם מושבים מסומנים וקבועים כמעט לכל צופה. כאשר החוויה היא כזו, אוכלוסיות חדשות מגיעות, כאלה שבעבר נרתעו מלהגיע למגרשים. כאשר באנו לקבוע את הקטגוריות והמחירים לאצטדיון החדש בדקנו מגרשים אחרים בארץ ובעולם. בחלקם יש חלוקת מחירים רק לפי יציעים, ללא התחשבות בגיל הלקוח או במינו, בחלקם יש ואנחנו בחרנו בשילוב, כאשר בחלק מהמקומות יש חלוקה רק על פי מיקום, ובחלק יש העדפה לאוכלוסיות מסוימות”.
ואכן, חוויית הצפייה והעידוד באה לידי ביטוי בעוצמה אדירה במשחק נגד בשיקטאש הטורקית ביום חמישי. עם עליית השחקנים אל המגרש, תצוגת העידוד של היציע הדרומי של “האולטראס” הביאה לקריאות התפעלות בכל פינה באצטדיון – את האוהדים ביציע הדרומי כיסה דגל ענק שהמשיל את קריעת ים סוף, ועליו, בסיוע המנואלה, עולה דמות ענק של משה רבנו לבוש גלימה אדומה עליה סמל המועדון, כשמתחתיו הכיתוב “impossible is nothing”.
גם לאחר הגול העצמי של שחקן הקבוצה ויליאם סוארס, הן ממשיכות לעודד את השחקנים ולאחר דקות ספורות, במהלך התקפה מתפרצת של אליניב ברדה, החלוץ המיתולוגי של הקבוצה, הן משתהות, כוססות ציפורניים במתח וכשלבסוף הכדור שלו מוצא את הרשת, התפרצות האנרגיות שלהן מיתרגמת לעוד שיר סוחף של הקבוצה. מיד אחריו, הכרוז מבקש מהאוהדים לקרוא בשם המבקיע והן מיד צורחות את שמו של ברדה וחותמות אותו יחד עם 16 אלף האוהדים בסיסמא של האצטדיון: “THIS IS TERNER”.
המשחק אמנם הסתיים בהפסד של באר שבע אך אותם אוהדים שעד לפני כמה שנים כמעט וגרמו לברקת לעזוב את הקבוצה בשל תקרית אלימה עם מאמן הקבוצה, בעקבות המהפך המדהים שעבר המועדון, המשיכו לעודד את השחקנים דקות ארוכות לאחר שריקת הסיום. המעורבות של האוהדות – שבאצטדיון הקודם אפילו לא זכו לקבל תאי שירותים המיועדים לנשים – והמלחמה של השחקנים בקבוצה שספגה המון אכזבות, בהחלט מבהירים כי impossible is nothing.
