שלמה אסבן, קפטן היאכטה (צילום: יהודית קלר)

גבורה בלב ים: כך הצילו הימאים מאשדוד פליטים סורים

שלמה אסבן (62) צבר במהלך חייו עשרות אלפי שעות של ניסיון בים. אהבתו לים החלה בגיל 8, המשיכה בלימודיו בכפר הנוער "מבואות ים" במכמורת, בשירותו הצבאי כרב מלחים בסיני וב-22 שנים על אוניות של חברת 'צים'. בשנים האחרונות מנהל אסבן את בית הספר 'גלי גל' למקצועות השיט שבבעלותו, הממוקם במרינה באשדוד. אך כל השנים האלו לא הכינו אותו למה שקרה לו בבוקר יום שבת, ה-17 באוקטובר.

בתום חצי שנה של לימודים אינטנסיביים, יצא שלמה אסבן יחד עם שישה מתלמידיו לשבוע המסכם של הכשרת שייטי סקיפר. "ההכשרה לרישיון סקיפר כוללת חצי שנה של לימודים עיוניים, ארבעה מבחנים תיאורטיים ומבחן מעשי. אנחנו היינו ביום השני של ה'זמן הימי' כשהיאכטה, 'Yolo' הפליגה בקרבתו של האי היווני קסטלריזו", נזכר אסבן. "מעט אחרי הזריחה, בסביבות שבע וחצי בבוקר, שמענו קריאות לעזרה. לא האמנו למראה עינינו: נער בחליפת הצלה נופף בידיו וצעק באנגלית 'HELP!' ללא הרף". אסבן מספר כי הוא ותלמידיו חשבו כי מדובר בצוללן שנסחף משמורת האלמוגים הנמצאת בקרבת מקום. "כשהתקרבנו לעברו הוא צעק שנמצאים אנשים נוספים במים הזקוקים גם הם לעזרה, ושאחיו נעדר והוא חושש לחייו".

החברים על הסיפון התקרבו עם היאכטה בזהירות לנער הממרר בבכי, תוך כדי צעקות שבעזרתן ניסו לברר את הסיבה שהביאה אותו למרחק של כ-2 קילומטרים מהחוף, מצוייד אך ורק באפוד הצלה כתום. תלמידיו של אסבן זרקו חבל הצלה ומשו את הנער הצעיר מהמים כשהוא באפיסת כוחות וסובל מהיפותרמיה. בעודם מגישים לו עזרה ראשונה, הכוללת שתייה חמה והלבשתו בבגדים חמים. הציג את עצמו הנער באנגלית רהוטה כאיברהים בן ה-13, שברח עם משפחתו ממלחמת האזרחים בסוריה. משפחתו של איברהים, כמו פליטים רבים ממדינות ערב המחפשים עתיד טוב יותר באירופה, הגיעה לחופי טורקיה ויצרה קשר עם בעל סירה שהיה מוכן להעביר אותם לאי היווני קסטלריזו, בתמורה לכסף. "ברוב המקומות שאליהם מגיעים הפליטים מחכים להם מאכערים עם סירות רעועות שלא ראויות לאכלוס מעל ארבעה אנשים. תמורת אותו התשלום, הם מעבירים את הפליטים באישון לילה לשטח אירופה, תוך סיכון חייהם של כל יושבי הסירה".

נשמע שמדובר בפרנסה לא רעה עבור אותם בעלי סירות. למה שיבחרו בסירות הרעועות למשימות מסוכנות כאלה?

"הדבר היחיד שמעניין את אותם מאכערים זה לא להיתפס על ידי רשויות האכיפה המקומיות. במידה והשיטור הימי עוצר את הסירה ויושביה, כל מה שמעניין את בעל הסירה זה שהסירה לא שווה גרוש. חייהם של הפליטים לא נמצאים בסדר העדיפויות של אותם אנשים", אומר אסבן.

סירת הגומי הפליגה מחופי טורקיה לעבר האי הציורי קסטלריזו, כשעליה 13 פליטים סורים ו-2 שייטים טורקים. מסיבה שאינה ידועה, קרוב לשעה שמונה בערב, התהפכה הסירה על יושביה. במשך שעות ארוכות המתינו הניצולים לנס. 12 שעות שהו יושבי הסירה במי הים התיכון, שלושה מתוכם לא הצליחו לשרוד את הלילה. "כשהגענו למקום שאליו כיוון אותנו איברהים, מצאנו 11 ניצולים נוספים, וביניהם אישה האוחזת את בנה התינוק שנותר ללא רוח חיים. אספנו אותם אל היאכטה, הבאנו להם משקה חם והבטחנו להם שנביא אותם למקום מבטחים". אסבן מספר כי לא התמהמה, וברגע שהניצול האחרון הועלה לסיפון, יצר קשר עם הנמל באי היווני והודיע שהוא בדרך לחוף. "מסרנו לשיטור הימי המקומי את מיקומן המדויק של הגופות. בזמן שהם יצאו לאסוף את הגופות אנחנו דאגנו שהניצולים יועברו לטיפול רפואי באי".

המרינה באשדוד (צילום: יהודית קלר)

"אסבן מביט על היאכטות העוגנות במרינה מבעד לחלון הגדול במשרדו. "מכל הפלגה אני שומר לי זיכרון. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאקלע לסיטואציה כזאת". הוא מוריד את משקפי השמש מעיניו ומודה: "זה סיפור כואב. לראות את האימא שלא מוכנה לעזוב את גופת בנה התינוק, רק בן חצי שנה. הבכי של הצוות שלי, בסך הכל בחורים צעירים, בני 25, אולי 30. ממש סיפור קורע לב. זה בכלל לא משנה, עיראקים, סורים. זה אנשים שטובעים בים". אסבן חוזר ומדגיש כמה החוויה אינה שגרתית ואף נדירה, ושיבח את חניכיו הצעירים על תפקודם במהלך האירוע: "מבחינתי כולם יצאו מצטיינים. אפשר לשים להם את הרקע האדום על כנפי הצניחה, כמו שאומרים".

"ניצול בים חייבים להציל! אין אפס"

ניסינו להבין מה בדיוק עבר בראשם של חברי הצוות באותם הרגעים. גם לימאי ותיק כמו אסבן, לא בכל יום מזדמן להציל חיי אדם. "בזמן שהוצאנו את הניצולים מהמים, לא חשבנו על כלום. באותו הרגע הדבר החשוב ביותר היה להחזיר להם את חום הגוף ולהרגיע אותם. לאחר שכולם התיישבו על הסיפון, התמלאנו בתחושות של חמלה, רחמים עליהם. אנחנו ראינו את ההורים שלנו שברחו מהגטאות, מהנאצים, מי שמצא אותם קיבל אות חסיד אומות עולם".

אתה מאמין שכל אחד אחר היה נוהג כמוך?

"ניצול בים חייבים להציל!" קובע אסבן, "אין אפס, ולא משנה מה. הצלתי לא מזמן צב ים. מצאתי אותו לא רחוק מחופי אשדוד כשרגלו כרוכה בתוך שק רשת. אז בגלל שהוא צב ים אני לא אציל אותו? גם לאחר שמסרתי את הצב לפקחי רשות הטבע והגנים, המשכתי לצלצל לפחות פעמיים בשבוע על מנת לוודא שהצב מצליח להשתקם".

אחרי 40 שנה, האהבה לים נשארת?

"אני נמצא כל יום בים. אם אני לא רואה כחול בעיניים, משהו אצלי כנראה לא בסדר. כשאני נמצא בבוקר עם התלמידים ואוכל ארוחת צהריים בבית, אני מודיע לאשתי שאני יוצא לים. בכל פעם היא עונה לי באותו המשפט: 'אבל עכשיו היית בים'. אז אני עונה 'עכשיו חזרתי מהעבודה, ועכשיו אני הולך לים".

צילום תמונה בראש הכתבה: יהודית קלר

 

סגור לתגובות.