ינאי בונה רק בן 26, אבל הספיק כבר להגשים חלומות רבים, בהם גם את החלומות של אביו שנפטר במפתיע. את המצלמה המקצועית הראשונה שלו, אביו קנה לו מתוך אמונה בו ובאהבתו לצילום, ולאחר מותו, היא הפכה לירושה הרת גורל. כשאביו החליט לקנות את המצלמה, אימו לא הבינה מדוע הוא בחר לקנות דווקא מצלמה מקצועית וכ”כ יקרה, “אבל הוא עמד על שלו ואמר לה ‘חכי, אם הוא אוהב את זה, משהו טוב עוד ייצא מזה'”.
ואכן, כמעט שנתיים לאחר מכן, זכה בונה במקום השלישי בתחרות הצילום הבינלאומית באתר הנשיונל ג’יאוגרפיק במסגרת מגזין הטיולים”Traveler”, בה השתתפו מעל ל-15,000 צלמים מכל רחבי העולם. הזכייה בנשיונל ג’יאוגרפיק הייתה עבורו כסוג של סגירת מעגל עם פטירתו של אביו, “כנראה הוא ידע הרבה לפני מה שאני עוד לא ראיתי, שללא ספק הצילום זה משהו גדול בחיי”. כיום, בכל יעד חדש בו בונה דורך, אביו נמצא במחשבותיו “יש לי תמונה שלו איתי בכיס בכל טיול, הוא מלווה אותי בכל מסע. הצילום הוא גם דרך לזכור, לזכור ולהנציח את אבא שלי”.
“אהבתי לצילום התחילה בטיול לאפריקה עם משפחתי, לפני יותר מעשר שנים”, מתאר בונה, המתגורר כיום בתל-אביב, אך שורשיו נטועים חזק בדרום. הוא נולד בקיבוץ בארי, ובגיל עשר עבר עם משפחתו למושב עין הבשור. “טיילתי עם הוריי ואח שלי בשמורות הטבע בטנזניה. בתחילת הטיול לקחתי את מצלמת הכיס של אבא שלי, והתחלתי לצלם בלי סוף את בעלי החיים והנופים הפראיים של אפריקה”, הוא מספר ומוסיף “זה היה ה’קליק’ הראשון שחיבר ביני לבין המצלמה”.
בשנת 2011, לקראת סוף שירותו הצבאי של בונה, נפטר אביו במפתיע בגיל 64, “הוא נפטר במהלך ריצה בשדות שמאחורי המושב. אח שלי ואני יצאנו לחפש אותו, ומצאנו אותו שרוע על האדמה ללא רוח חיים”. בונה ואחיו ביצעו עליו החייאה במשך קרוב לשעה, “בשטח, בלילה ובאמצע שום מקום. לא היה דבר שיכולנו לעשות כדי להצילו” הוא מספר. לאחר אותו אירוע, שקע בונה בדיכאון, “הבנתי שרק צילום ולטייל, שני הדברים שאני הכי אוהב לעשות, יצילו אותי מליפול לתחתית “. כחצי שנה לאחר פטירתו של אביו ז”ל, טס לאפריקה ושהה שם במשך כשנה, “ראיתי באפריקה מקום מפלט, מקום אליו אני יכול לברוח לעת עתה ולסדר קצת את הראש לאחר המראות שראו עיניי”. כחודש לפני פטירתו של אביו, הוא סיפר לו כי אחד הטיולים הבאים אותם הוא מתכנן יהיו לאוגנדה, “לראות את הגורילות האחרונות שנותרו בטבע”. מכיוון שאבא שלו לא הספיק להגשים את אותו חלום, בונה החליט במהלך שהותו באפריקה כי יגשים אותו עבורו, “לקחתי תמונה שלו איתי בכיס וטסתי לבדי, למשך שבועיים, לאוגנדה בניסיון למצוא את הגורילות”, ואכן הוא הצליח למצוא את הגורילות ביערות הגשם של אוגנדה, “זאת היתה החוויה הכי מרגשת מכל הטיולים שלי, סוג של סגירת מעגל מושלם”.
גם את הטיול שלו לזוהר הצפוני ערך כהגשמת חלום עבור אביו, אשר לא הספיק לראותו, “שנה לאחר שחזרתי מאפריקה הבנתי שיש לי עוד חלום להגשים בשבילו ובשבילי, והוא לראות את הזוהר הצפוני”. בונה טס ללפלנד בכדי לחזות במחזה המרהיב, והוא מספר כי מאז הוא לא מפסיק להתרגש מאותה תופעת טבע מדהימה, “מאז אותו חלום שהגשמתי לאבי, חזרתי ללפלנד מספר פעמים וזכיתי לראות את הזוהר כ-15 פעמים לפחות, אין ספק שהחלומות שלו הפכו גם לשלי”.
ההחלטה על ההשתתפות בתחרות הצילום של נשיונל ג’יאוגרפיק הגיעה אל בונה ממש במקרה, “לאחר השחרור טסתי לקניה שבאפריקה, ושם גרתי ועבדתי במשך יותר משנה. במהלך השהות באפריקה צילמתי לא מעט בשמורות הטבע בקניה ובמזרח אפריקה בכלל”. לאחר שחזר לארץ, הוא מספר כי לא הצליח למצוא את עצמו, אף עיתון או מגזין לא רצה את התמונות, גם לא בחינם. “קרוב משפחה פרגן לי על הצילומים באותו הזמן, ואמר שאני צריך לשלוח את התמונות שלי לתחרויות ולנסות לפרסם אותם. די פקפקתי ביכולת שלי ובצילומים שלי, לא נתתי לזה סיכוי ואמרתי ‘מה כבר יכול לצאת מזה? מה הסיכוי?'”. בונה החליט לתת לזה הזדמנות אחת, כאשר נתקל במודעה באינטרנט לתחרות צילום בינלאומית של הנשיונל ג’יאוגרפיק, “מתוך אלפי הצילומים שלי בחרתי תמונה אחת בלבד ושלחתי אותה”. התמונה אותה שלח בונה הייתה תמונה של צמד צ’יטות על גג רכב בשמורת המסאי שבקניה. לאחר כחודש התבשר כי תמונתו זכתה במקום השלישי בעולם. הזכייה הייתה מבחינתו כמעט כמו לזכות בלוטו, “לא האמנתי. אימא שלי עוד יותר התלהבה” הוא מספר ומוסיף כי “זאת הייתה הרגשה שקשה לתאר, משהו שלא חווים כל יום, עד היום זה מרגיש ונשמע הזוי, אבל מעבר להכול מרגש”.
בתחילת השנה הנוכחית, זכה בונה בתחרות “מצלמים חלל” של סוכנות החלל הישראלית. התמונה אותה צילם בונה הייתה של הפטרייה בפארק תמנע, ואת הפרס העניק לו השר אופיר אקוניס, במהלך ערב גאלה לפתיחת שבוע החלל הישראלי. “הזכיות, ומעבר להכל המחמאות והתגובות, מוכיחות לי כל הזמן שזה הדבר הנכון בשבילי, להמשיך ולצלם. לעשות את מה שאני אוהב יותר מכל”. בצניעות הוא מספר כי הזכיות הן ההוכחות לכך שאת מה שהוא עושה הוא כנראה עושה טוב, “ושאסור לי להפסיק ולצלם”.
כיום, עובד בונה כמדריך צילום ב-Wild Travel, חברה המתמחה בהוצאת והדרכת מסעות צילום בארץ ובעולם. לגבי שאיפות וחלומות לעתיד, הוא אומר כי את כל החלומות שלו הוא משיג, “הרשימה פשוט ארוכה”. הוא מוסיף כי “כייצור החי על הכדור הזה, כאזרח כדור הארץ, בעולם בו הטכנולוגיה מאפשרת לנו להיות תוך שעות בודדות בקצה השני של העולם על-ידי כמה קליקים בודדים במחשב, החלום האמיתי הוא לנצל את כל זה ולראות כמה שיותר מהעולם המדהים בו אנו חיים”. השאיפה שלו היא לעסוק בצילומי הטבע בלבד, להמשיך ולטייל בעולם, לגלות מקומות חדשים, לצלם תופעות טבע ורגעים נדירים של בעלי חיים, ולהראות את כל זה לכולם.
“בזכות אבא שלי החלום להמשיך ולצלם עדיין קיים, עדיין זורם, המוטיבציה עדיין קיימת. לאחר מותו חשבתי שלא אצליח לצאת מההלם ומהכאב”, הוא מספר ומוסיף כי “הצילום, שהגיע אליי בעיקר בזכותו והזיכרון ממנו עדיין מלווים אותי, זה אחד ממקורות הכוח שלי בחיי, זו הדרך שבזכותה הצלחתי להמשיך בחיי. אבא שלי מלווה אותי בכל תמונה, בכל רגע, בכל טיול. כל תמונה שאני מצלם אני מדמיין אותו שם לידי. הצילום מבחינתי זו דרך חיי, דרך שמהולה בעצב וכאב אך עם זאת מלאה ברגש עצום ורגעים מדהימים.”
