מאת תום שלם
הפועל ירדה ללאומית. גם כשאני כותב את המילים האלה זה עדיין לא נקלט. כשהייתי בן תשע התחילה ההתאהבות הזו שנקראת הפועל תל אביב. זה קרה אמנם אחרי שהחלפתי כמה קבוצות, משהו שהמשפחה הביולוגית שלי, המכביסטית, אוהבת להזכיר לי פעם אחר פעם. כמה חברים שלי שכנעו אותי שזו הקבוצה הנבחרת, זו המשפחה האמיתית – מאז אני אדום. לבסוף, לא היה זה אני שבחרתי בהפועל – היא בחרה בי.
הכל התחיל במשחק הראשון אליו הגעתי. לא אשכח אותו בחיים, זה היה בעונת 98-99. מכבי חיפה של בניון ומזרחי הגיעה לבלומפילד לפגוש את הפועל של תקווה ואלימלך. אבא של חבר מהכיתה לקח אותנו להידחס ביציעי הבטון של שער 5, ישבנו בזווית ממנה הצלחתי לראות בקושי את הקורה השמאלית של השער הקרוב. בדקה ה-61 הפועל עלתה ליתרון 0-1 משער של אסי טובי. בהמשך הרחיקו למכבי חיפה שחקן, והפועל שלטה לגמרי במשחק שהיה נראה גמור.
“בואו נלך שלא ניתקע בפקקים”, אמר האבא של החבר בערך בדקה ה-80. יצאנו והלכנו לכיוון האוטו. יצאנו מהמשחק מאושרים – אפילו הספקתי לקנות את הצעיף הראשון שלי – עד ששמענו את שאגות הקהל. “1-1”, אמר לנו אדם שהיה עם טרנזיסטור מחוץ לאצטדיון. המשכנו ללכת וקצת לפני שהגענו לאוטו עוד שאגה. 1-2 לחיפה, יוסי בניון בתוספת הזמן.
מה שהתחיל אז במשחק ההוא, כשמחה שהפכה לעצב, מסמל עבורי את רכבת ההרים הזו שנקראת הפועל תל אביב. ניצחונות, תארים ורגעים בלתי נשכחים לצד השפלות, אכזבות ותהיות מדוע כמו אריק אינשטיין ז”ל, בחרתי בדגל עם הצבע הלא נכון. היום, למרות כל העליות והירידות שידעה הקבוצה הגיע הרגע שלעולם לא חשבתי שיגיע, תחושות שלא חשבתי שאחווה, הנקודה הכי נמוכה, הכי כואבת והכי מבלבלת.
מצד אחד השכל אומר “כולה כדורגל, כולה ליגה לאומית, תוך שנה חוזרים”. מצד שני, את מה שהולך בתוך הלב אי אפשר להסביר. הפועל מייצגת בשבילי הרבה יותר מקבוצת כדורגל, הפועל זאת אהבה אמיתית. הפועל תל אביב היא קבוצה שמקבלת כל שחקן וכל אוהד לא משנה מאיפה הוא בא, באיזה אל הוא מאמין או באיזו שפה הוא מדבר, משנה רק דבר אחד בלבד – הצבע של החולצה שהוא לובש. זה קהל שלא מפסיק להתלונן אבל דווקא ברגעי השפל מגיע ותומך. זאת צניעות של שמחה מ-0-1 קטן כמו שעלי מוהר היה אוהב, פסימיות תמידית כזאת שהופכת בשנייה לשמחה לא פרופורציונלית וגורמת לרגעים הגדולים האלה להיות בלתי נשכחים.
https://www.youtube.com/watch?v=QtMgSiGwlbw
הפועל יורדת היום ליגה וזה יום עצוב. עצוב בעיקר כי בניגוד לשלום תקווה ושביט אלימלך מאותו המשחק שהייתי ב-’98, ששיחקו בשביל הסמל, היום משחקים בה שחקנים שהסמל היחיד שמעניין אותם זה ה-“₪” שעל הצ׳ק. אבל אנחנו, הקהל שצועד איתה ברגעים הכי יפים ובעיקר ברגעים הכי קשים לא ניכנע, לא נפסיק לבוא, להתאכזב ולשמוח, לשנוא ולאהוב. כי אנחנו לא בחרנו בסבל הזה שמהול בשמחה, בקבוצה הזו שנקראת הפועל תל אביב. היא בחרה בנו, המסכנים שאוכלים להם ת’לב ותמיד חוזרים לעוד סיבוב – “חיים משבת לשבת”, אפילו אם עכשיו היא תהיה בשישי.
יאללה הפועל, נתראה בימי שישי.
