“היהודים לא חגגו כריסמס במרוקו”. זה המשפט ששמעתי כשטענתי שאני זוכרת בוודאות סיפורים על עץ אשוח וחנוכייה בבית בקזבלנקה. ניסיתי להגיע לעוד יהודים שחגגו את החג במרוקו דרך קבוצות של יהודים מרוקאים בפייסבוק, אבל קיבלתי רק לייקים לתמונה שצירפתי. כדי לברר מה קרה באותו יום חורפי התקשרתי לאידה, האחות הבכורה. השיחה הפכה מזיכרון מתוק של חג המולד לשיחה עמוקה על ילדותם.
“אני זוכרת את אותו היום בו התמונה צולמה, זה היה כמה ימים לפני החג כשלקחתי את האחיות שלי להצטלם במרכז הקניות ‘מונו פרי’ עם פאפא נואל”, נזכרת אידה. “אנחנו לא גרנו במאלח (הרובע היהודי בקזבלנקה) אנחנו גרנו בשכונה מעורבת והיו לנו שכנים נוצרים וערבים. היינו חברים טובים שלהם, אימצנו מהם המון דברים מבלי לשים לב בכלל, אחד מהם היה הכריסמס. בבית היתה ארוחה, שבה אימא שלי הגישה מאכלים מתוקים וקיבלנו הרבה מתנות. בבוקר אחרי החג קמנו וחיכו לנו למטה גרביים מלאות בשוקולדים בדמות סנטה”.
אידה מתארת ימים קסומים בקזבלנקה. הם גרו בבית גדול ויפה, חיו ברמת חיים גבוהה, הסתדרו מצוין עם השכנים ועבדו בעבודות טובות. אז מה גרם להם לעזוב הכל ולהגיע למעברה באשדוד בעלייה לא חוקית? על זה שוחחתי עם יפה, אחות של אמא, זאת שמצולמת איתה בתמונה.
“כל שישי שאבא שלי היה מקדש, הופיע השכן הערבי שלנו בפתח הדלת. גם אם אבא שלי היה מתחיל מאוחר את התפילה או מקדים – הוא ידע מתי להגיע. אני זוכרת באחד הימים שאבא שלי צחק ואמר לו איך אתה יודע מתי לבוא? אז הוא ענה לו שכנראה שיש לו נשמה של יהודי. השכנים הצמודים שלנו היו נוצריים, אני לא ממש זוכרת אותם אבל היתה אווירה בטוחה וטובה במקום בו גרנו. משנת 1956, עם הכרזת העצמאות של מרוקו, המעמד של היהודים התחיל להתערער והיהודים החלו לעלות לארץ בעליות בלתי חוקיות, מכיוון שנאסר עליהם לעלות לארץ. ההורים שלי החליטו לעלות לארץ בפעם השנייה, בשנת 1961. העלייה הראשונה לישראל היתה ב-1950, שם הם ילדו אותי ואת אחותי פנינה וחזרו למרוקו בגלל קשיי ההסתגלות”.
לאחר שהחליטו לעלות שוב לארץ, סבא וסבתא שלי נאלצו לקבל החלטה קשה מאחר והסוכנות היהודית הסכימה לתת לסבא שלי חמישה מקומות למעבורת לספרד, אבל במשפחה היו שבע נפשות. הם החליטו להשאיר את אמא שלי ואת אחותה פנינה בקזבלנקה, אצל אחות של סבא שלי. אמא שלי, שאז היתה בת שש, לא מצליחה לשכוח את הלילה בו עזבו.
“באותו היום אני ופנינה הגענו לדודה שלי עם הבגדים והחפצים והתמקמנו בחדר החדש שלנו. דודה שלי הושיבה אותנו על כיסא והסבירה לנו שהיא מתחילה לעבוד מוקדם בבוקר ואין לה זמן לסרק אותנו לבית ספר ולכן היא חייבת לגזור את הצמות הארוכות שלנו. אחרי התספורת המאולצת ברחתי לבית מבוהלת, רצתי לחדר של ההורים ולקחתי את התמונה של אבי, שכבר עזב את מרוקו, ומיררתי בבכי. תארי לך ילדה בת שש שמסרבת לקבל את ההחלטה של ההורים שלה. עכשיו אולי זה מקובל, אבל אז זה היה קצת מוזר. אמא שלי לא הצליחה להרגיע אותי ואחרי כמה שעות של בכי היא קראה למישהו מהסוכנות היהודית שיזייף לי מסמכים מהר. אני זוכרת אותו מגיע וצועק על אמא שלי שאנחנו עושים לו בעיות וזה מסוכן, פותח את המצלמה ומצלם אותי ואני כולי מבוהלת. לבסוף הצטרפתי למשפחתי ופנינה אחותי עלתה רק אחרי תשע שנים לארץ, כשהיתה בת 17 ונשואה עם ילדה קטנה”.
אמא שלי ומשפחתה עשו את דרכם לארץ דרך מעבורת לספרד, משם הגיעו לצרפת ואז הגיעו לארץ המובטחת. מהבית הגדול בקזבלנקה הם עברו למעברה ברחובות ומשם לשכונות הראשונות שבנו באשדוד. “בקזבלנקה היתה לנו מכבסת ועוזרת והיינו גרים בבית גדול, בישראל גרנו בבית של 48 מטר שישה נפשות. אמא שלי נכנסה לדיכאון עמוק, במשך שנתיים היא לא יצאה מהבית ובכתה המון. ההסתגלות לחיים החדשים היתה לה קשה והיא התייסרה מאוד על זה שהשאירה ילדה אחת בקזבלנקה. אבא שלי היה הצד האופטימי, הוא עבד בשתי עבודות ועשה המון כדי להרים את המורל בבית ולהפוך את המעבר לפשוט יותר”.
“הגעתי לישראל כשהייתי בכיתה א’, המורה שאלה אותי איך קוראים לי וכשעניתי לה ‘ז’קלין’ היא אמרה שזה לא שם ישראלי ומעכשיו יקראו לי ‘זהבה’. האבסורד הוא שקראתי לעצמי זהבה עד אחרי הצבא. אמא שלי היתה שולחת אותנו לבית ספר כמו הדמויות בסדרה ‘בית קטן בערבה’ – היא היתה תופרת לנו שמלות, עושה לנו צמות וקושרת לנו סרטים בשיער – אבל כל זה לא התאים לסטייל של הארץ בכלל, והילדים בכיתה משכו לי בצמות ובסרטים. רציתי כל כך להשתלב והתפללתי שאמא שלי תקנה לי כבר טייץ וגופייה ותפסיק לשלוח אותי עם השמלות והגרביים. באיזשהו שלב מצאנו את האיזון ביניהם”.
“ההסתגלות היתה קשה, אבל בכל זאת היינו משפחה מאוד מאוחדת וזה הקל על כל העניין. כל האחים ישנו בחדר אחד, ששימש כסלון בבוקר ובלילה נפתחו כל המיטות והסלון הפך לחדר שינה עם מיטה ענקית אחת. כשגדלנו, אבא שלי נסע לתל אביב לקנות לנו פטיפון, למי היה בכלל פטיפון בשנות ה-70 באשדוד? הוא רצה שנביא חברים אבל בתנאי שהריקוד הראשון מובטח לו. יש לי הרבה זיכרונות טובים מאותה תקופה, גם נדמה שכל מי שהיה מסביבי עבר הסתגלות או קושי כזה או אחר. היתה לי חברה שהיתה גרה קומה מעליי, ההורים שלה ניצולי שואה וכשהייתי אצלה בבית נחשפתי לבעיות ומנטליות שלא הכרתי. למשל, כשאכלנו עם הוריה היינו חייבות לסיים הכל מהצלחת. היו מקרים רבים שהיא היתה בורחת לבית שלי שאבא שלה היה נזכר בשואה וצועק בסלון”.
מוקדש לסבתא שלי, ממנה נפרדנו לפני חודשיים ולסבא שלי שמעולם לא הכרתי
