מדי יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני חוזרת אל זיכרונות ילדותי, ומסתכלת על התמונות של סבי וסבתי ששרדו את השואה. יום השואה עבורי הוא לא רק הצורך להזכיר ולהנציח את ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, כדי שההיסטוריה לא תשוב לעולם – אלא זהו הזמן שבו אני והמשפחה שלי מתייחדים עם הזיכרון וההיסטוריה המשפחתית שלנו.
אני צופה בטלוויזיה ומאזינה לסיפורם של ניצולי השואה שחיים כדי לספר את הזיכרון שלהם, את מה שחוו בשואה וכיצד הם ניצלו. אני צופה בהם ורואה אותו – את סבא שלי.
כשסבי נפטר, הייתי קטנה וביישנית. סבא לא סיפר לי את שעבר עליו, ככל הנראה הוא לא רצה שבגילי הצעיר אשמע את סיפורי הזוועות. לעתים, כשאני צופה בטלוויזיה ורואה ניצולי שואה שדומים לו מבחינה חיצונית, הדמעות זולגות מעיניי ואני מנסה להעריך דרכם מה עבר עליו. גם סבתא שלי, בתיה ז”ל, היתה ניצולת שואה, אך היא נפטרה בטרם נולדתי כך שהכרתי אותה בעיקר דרך התמונות.
זיכרון השואה מלווה אותי ואת משפחתי בכל יום בחיים בעיקר בגלל שם המשפחה פרץ שאופייני ליוצאי מרוקו וספרד ולא לאשכנזים. לכל מקום חדש אליו אני מגיעה במהלך חיי, החל מהתיכון, שנת השירות, השירות הצבאי או עבודה חדשה, תמיד שאלו ושואלים אותי מה העדה שלי. ”צברית”, אני משיבה. אבל אני לא שוכחת שאני דור ראשון בארץ מצד אמי, ילידת מרוקו, ודור שני מצד אבי שנולד בארץ.
סבי וסבתי עלו לארץ מיאשי שברומניה כשהיו נערים יחד עם משפחתם. בישראל הם נפגשו וכאן גם התחתנו. בתחילה הם גרו בקיבוץ ליד חדרה ולאחר מכן עברו לירוחם. כן, אשכנזים שהגיעו מרצונם לירוחם. הסיבה לכך היתה משום שבקיבוץ לא הרשו להם להביא לעולם יותר משלושה ילדים.
סבא יהושוע היה איש ששמו הולך לפניו, הוא עבד בעירייה והיה מכין את זיקוקי יום העצמאות. הבית של סבא היה גדול במיוחד ואני זוכרת שחדר השינה שלו היה הגדול מבין חדרי הבית. על קיר חדרו היו תלויות תמונות של סבא וסבתא רבא. בחדר היה לו שולחן גדול ועליו הוא היה סורג במשך שעות כשהטלוויזיה דלקה מולו.
אמי מספרת כי בכל ערב יום השואה היא נהגה לשבת יחד עם סבא בביתו בירוחם. הם היו צופים בטלוויזיה יחד ודמעות היו בעיניו. הוא היה אדם מופנם אבל לה הוא סיפר יותר מאשר לי. מבין כל הסיפורים, היא שאלה אותו למה שם המשפחה הוא פרץ.
סבא סיפר לה על אביו שנספה בשואה, מה שהשאיר את אמו של סבי לבד. בהמשך, התחתנה אמו עם מישהו ממוצא מרוקאי והוא הוריש את שם משפחתו לילדים שלה ומשם הוא עבר גם לדורות הבאים. למעשה, שם המשפחה המקורי, כך סבא טען, הוא צ’ובטרו.
למעשה, בכל פעם שאני מבקרת את הדודים מצד אבי אני שומעת סיפורים נוספים ומתגלים לי עוד חלקים בפאזל המשפחתי. כך, רק לפני כמה שנים גיליתי שכל המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה. אני בטוחה שישנם עוד סיפורים נוספים שעוד יתגלו לי עם השנים ויוכלו להשלים עבורי את הסיפור המשפחתי שלי.
הטור מוקדש לכל הנספים בשואה ולסבתא בתיה ולסבא יהושוע היקרים ז”ל
