חזותה של סבתי תרמה לה רבות. צילום משפחתי

חמישה נכדים וחמישה נינים: הניצחון של סבתא אנקה על הנאצים

יום השואה הוא יום ניצחון, יום ניצחון שבו סבתי אנקה ז"ל מנצחת שוב את הנאצים. סיפור הישרדותה של סבתא אנקה הוא סיפור מופת על כוח רצון, שאני, כנכד, לעולם לא אשכח

יום השואה תמיד היה יום אמוציונלי ברוב חיי. כיבדתי והערכתי את העדויות של ניצולי השואה, אך כנכד לניצולת שואה היה לי רגש מיוחד. סיפור הישרדותה של סבתי תמיד היה ועדיין מרכזי במשפחתי, גם בימים אלה, שש שנים לאחר מותה. סיפורה של סבתי אנקה, הוא סיפור על מלחמה, על משפחה שנספתה, הצלה, והקמת בית בישראל. זהו סיפור גבורה שמהווה דוגמה ודרך חיים, שמזכירים לנו שלעולם לא עוד.

סבתי נולדה בקאליש בשנת 1924, בעיר קטנה במערב פולין. לאמה קראו טרודה ולאביה דוד ביאטוס, לאחיה הגדול קראו הרמן. משפחת בקאליש היתה משפחה יהודית גדולה. את חגי ישראל היו חוגגים בהליכה לבית הכנסת שהיווה מקום למפגש חברתי, בפסח היו חוגגים את ליל הסדר בבית דודם, למרות חגיגת חגי ישראל, בביתה של סבתי לא שמרו על מצוות, מקום שהיה לשעטנז בין דת וחילוניות.

סבתי ואחיה הרמן למדו בבתי ספר פולניים והיו גאים ביהדותם, הם היו מוצלחים בלימודיהם דבר שהגביר את השנאה והאנטישמיות. כשהיתה בת 11 עברו סבתי ומשפחתה לעיר סוסנוביץ', ושם הכירה סבתא את חברתה הטובה ביותר, רות. היא הצטרפה לתנועת נוער במסגרת ביה"ס, שנקראת תנועת "הצופה", שם למדה על משמעות הציונות. כשהיתה בת 14 בלבד נפטר אביה של סבתי ממחלה קשה.

סימני המלחמה הראשונים נראו בקיץ 1939. סבתא היתה בת 14.5, קירות הבתים כוסו בפלקטים המודיעים על גיוס הבנים לצבא הפולני והיה מתח רב באוויר. אמה של סבתי זכרה את הגרמנים כאנשים תרבותיים. בתמימות אופיינית של נערה בת 14, סבתי היתה שמחה על כך שאולי הלימודים יתבטלו בעקבות המלחמה. כך היה, ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה, וביום הרביעי למלחמה, נכנסו הגרמנים לעיר.

החיים בעיר הפכו לקשים מאוד. תפקידה של סבתי, שנראתה כנערה גויה היה לעמוד בתור לאוכל, שאר היהודים נזרקו מהתור. במהלך הכיבוש הגרמני, חייבו את היהודים ללכת עם סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, היהודים לא העלו במחשבתם שלא לציית להוראה זו. הגרמנים שדדו את רכוש היהודים, והיהודים חשבו שאם ישתפו פעולה יחלוף הזעם והם יינצלו.

סבתי הייתה שמחה על כך שאולי הלימודים התבטלו בעקבות המלחמה. צילום משפחתי

אחיה הרמן החליט לברוח עם קבוצה של גברים יהודים, החלו מעשי ההרג ליהודים. לאחר שחזר לעיר, התגייס למיליציה היהודית עד שאנשיה לקחו בכוח יהודים לעבודות קשות ברחוב ולמחנות עבודה. הרמן סירב להיות שותף. במהרה, הופיע שמו כמיועד למשלוח, הוא החליט להסתתר, אך נתפס ונשלח למחנה עבודה בגרמניה. המשפחה שמרה על קשר עמו באמצעות מכתבים וחבילות, עד שהפסיק לענות. עד יום מותה לא ידעה סבתי כיצד נרצח אחיה.

לאחר כמה חודשים, הציעו לסבתי וחברותיה להצטרף לתנועת הנוער הציונית, הן הקימו לעצמן קבוצה שנקראה "התקווה", הן עברו חינוך ציוני, ועבדו עם הילדים. באוגוסט 1942 קראו לכל יהודי העיר להתאסף במגרש המקומי לקבלת תעודות חדשות. זה היה יום שדרש שעות עמידה בשמש וסבל רב. היהודים חולקו לשלוש קבוצות: לפי גיל, יכולת פיזית ויכולת עבודה. מאותו יום החלו לשלוח אנשים למחנות עבודה ומחנות ריכוז.

סבתא ואמה נזרקו מביתן היחיד, חברתה הטובה רות ובני משפחתה הציעו להן לגור בביתן. עד האקציות חיו יחד בעיר ולאחר מכן העבירו אותן לגטו. סבתי עבדה בבית מלאכה לתיקון מדים, לא היתה ברירה אלא לעבוד, אחרת, הן יישלחו למחנות. היו כל הזמן ויכוחים האם לשתף פעולה עם הגרמנים או להתנגד? האם להציל נפשות או להתנגד? באופן ברור, ידעו כי מתרחשת השמדה המונית באושוויץ והרצון העיקרי היה להישאר בחיים.

חזותה של סבתי תרמה לה רבות, היא נראתה כפולנייה ולכן נבחרה כשליחה למשימות שונות מחוץ למחנה. לאחר שהתחילו האקציות חברי התנועה החלו לעסוק בהצלתם כאשר השיגו תעודות מזויפות מחוץ לפולין. סבתי התייסרה רבות על עזיבת אמה, אך החליטה לצאת לשליחויות למרות הקושי. סבתי בחרה להוביל ילדה יהודייה שנשארה לבדה בגטו,אל מחוצה לו, בחזרה להוריה.

סבתי עבדה כפולנייה גויה בביתו של איכר בכפר ליד וינה, יחד עם חברתה רות. האיכר היה נאצי ולכן הקושי בהתחזות לפולניות נוצריות היה קשה מנשוא. באוקטובר 1943 התגלה לאוסטרים שיש יהודים באזור, הבנות לא ידעו מה לעשות. מכיוון שמעסיקן היה אדם שמתייחס בצורה רעה לעובדיו, הן הלכו להתלונן בלשכת העבודה. ללא כל הסבר, המשטרה הפולנית עצרה אותן. היה חשד כי יגלו שהן יהודיות.

סבתי הופרדה מרות ונעצרה למשך חודש וישבה במעצר בתחנת המשטרה. היא נלקחה ל"מחנה עונשין", שהיו עצורות בו רק נשים באשמת בעיות בעבודה. היא עבדה במחנה במשך חמישה חודשים. הקשר עם רות נותק, אך לפתע סבתי גילתה כי רות עובדת במטבח מחנה המעצר, אך עד שגילתה זאת היא הועברה למחנה העבודה. סבתי נותרה לבדה ללא מישהו מהתנועה שיאמר לה מה לעשות וללא מי שיעזור. סבתי עבדה בניקוי מחנה השומרים, היה זה חורף קר, אך במשך רוב היום היא שהתה בחדרי השומרים שהיו מחוממים וזכתה לאוכל: לחם עם בצל, מעדן.

במחנה העבודה השתחררו עצירות לאחר כמה חודשים, אך סבתי המשיכה לעבוד ולא הבינה למה אותה לא משחררים. היא החליטה לגשת למפקד התחנה ולשאול למרות פחדיה למה אינה משתחררת. מפקד התחנה הודה שהיא אכן נמצאת זמן רב במחנה, ונשום כך יסדר לה עבודה כשוטפת כלים. סבתי עבדה כשנתיים כשוטפת כלים במחנה, אך יום אחד, היא החלה לחשוש לחייה. הנאצים ביצעו בירור על מוצאה ולא מצאו מסמכים. סבתי סיפרה וידוי חלקי. על כך שהלכה לבקש תעודת עבודה אך היתה צעירה מדי והוריה היו לוחמי מחתרת פולנים. הנאצים האמינו לסיפור. סבתי ידעה שהמלחמה עומדת להסתיים, החזית הרוסית התקרבה.

בסוף המלחמה השתחררה סבתי אך היה ברור לה כי אין לה בית לחזור אליו בפולין אז היא החליטה לעלות לארץ. כשהלכה ביום כיפור לבית הכנסת באזור בו היתה באוסטריה, היא פגשה בחור צעיר שסיפר לה על כוונותיו לעלות לארץ כחבר תנועת גורדוניה, דרך הונגריה. הוא כמעט ושכנע את סבתי להצטרף אליו, אך כשהזדהו בשמותיהם התברר שיש בכיסו כבר זמן רב מכתב בשבילה מחברתה רות. ליבה התמלא באושר, סוף סוף היא קיבלה אות חיים מחברתה ממנה הופרדה לפני שנתיים. היא גילתה כי רות נמצאת יחד עם חברים רבים מהתנועה שכבר כמה חודשים הם מחכים בבוקרשט ליציאת האונייה לארץ ישראל.

הדרך לארץ ישראל

סבתי החליטה להגיע אל חבריה בבוקרשט למרות הקושי הרב. בבוקרשט היא פגשה את חבריה והשמחה היתה רבה. הם חיכו זמן רב להפלגה לארץ וכבר היו בידם "סרטיפיקטים" – אישורים לעלייה לארץ. סבתי עלתה על האונייה בדרך לא חוקית מפני שלא היו לה מסמכים. האונייה "טרנסילבניה" עשתה דרכה לארץ. היא ראתה את אורות חיפה באופק, ההתרגשות היתה גדולה, רבים כמוה, עלו באופן בלתי חוקי לאונייה, ולכן החלו לחפש דרכים להגיע לחוף בבטחה. היו עימותים על מנת שיוכלו לרדת מהאונייה ולהיכנס לארץ. הם נשארו יומיים על הסיפון והשמחה היתה רבה על ההגעה לארץ, התרגשותם נראתה בשירים וריקודים. לבסוף הסכימו הבריטים להכניס את כולם לארץ. סבתי, כנוסעת בלתי חוקית, שהתה במחנה המעצר בעתלית שבועיים עד ששוחררה.

סבתי הגיעה לקיבוץ תל יצחק, לשם הגיעו הרבה מחברי תנועת הנוער הציוני בפולין. בתל יצחק הכירה את ישראל "הצבר" – סבי. הם התחתנו ושם נולד בנה הבכור דוד, על שם אביה. בבאר שבע ילדה את בנה השני בועז, ובראשון לציון ילדה את בנה השלישי – אבי. ממשפחתה הגיעו לארץ רק היא ובת דודתה, פלה, ובאנגליה היה לה בן דוד. עד יום מותה לא ידעה סבתי איך נרצחו אחיה ואימה.

סבתי נפטרה לפני שש שנים בגיל 88 בשיבה טובה, כשיש לה שלושה ילדים, חמישה נכדים, והספיקה להכיר שני נינים. אחרי מותה נולדו שלושה נינים נוספים. זה הוא ניצחונה על הנאצים.

סיפור המלחמה של סבתא אנקה מתועד בספר "הדרך האחרת" אותו כתבו ביחד חברי הקבוצה שלה, ובקלטת של מפעל ההנצחה של ספילברג.

 

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים