אחד מבכירי העיתונאים בארץ, רוני קובן, הגיע באחרונה למכללת ספיר על מנת לחשוף את הסודות מאחורי הצד המראיין. קובן, עיתונאי בתוכנית “עובדה” המשודרת ב”קשת 12″, מחזיק בתוכנית ראיונות משלו בשם “פגישה עם רוני קובן” שמשודרת ב”כאן 11″. קובן, שההתמחות העיקרית שלו היא בימוי של כתבות צבע ועריכת ראיונות עם אנשי תרבות, השיב לשאלות של ד”ר נעם פיינהולץ, ראש מסלול רדיו במחלקה לתקשורת. במהלך הריאיון, שיתף קובן את הסטודנטים לתקשורת בדרך הארוכה שעבר עד שהגיע למעמדו כאחד המראיינים הבכירים בארץ.
לשאלה כיצד הוא נערך לראיונות, הסביר קובן על החשיבות של לימוד המרואיין, “אני מקבל תחקיר של מאה עמודים, אני צופה בכל תוכנית וריאיון טלוויזיוני של המרואיין, כולל אופירה וברקו, כולל זאפ לראשון”. בנוסף, הוא הבהיר, שלמרות החשיבות של הכנה לקראת ריאיון, אין תחליף לאותנטיות. “טלוויזיה זה הצגה. כולנו מכירים את הסטנד-אפ הרגיל, כיסא מול כיסא, אבל כמה אמת תצא מריאיון כזה? אם תשאל שאלות חכמות הוא יענה תשובות יותר חכמות. ככה לא תבין לא כלום מהבן אדם. העבודה שלי היא לגרום לדבר הזה שנקרא ריאיון לא להיראות כמו ריאיון. חשוב לייצר סביבה נוחה ולא מלחיצה”.
קובן סיפר שבמשך שנים ניסה להיפטר מההרגל שבו הוא משתמש בכרטיסיית שאלות. “הסקופים לא מגיעים משאלה שכתבת, הם מגיעים מרגע שבו אתה מקשיב ונמצא עם הבן אדם. צריך להיות מסוגלים לקפוץ באנג’י ולשים את הכרטיסיות בצד”.
אך הסוד מאחורי ריאיון מצליח הוא לא רק ללמוד להקשיב ולהיפטר מהכרטיסיות, קובן סיפר על טקטיקת “שאלת ה-5 טון” בה היה משתמש דן שילון כמראיין. “שאלה קשה על ההתחלה. שילון היה פותח את הריאיון בשאלה: ‘שמעון פרס, אתה לוזר?’ או ‘דנה אינטרנשיונל’, אתה גבר או בחורה?’. אצל דן זו היתה מוסכמה, המרואיינים היו באים מוכנים. אני מפחד להתחיל ככה, חושש שהם יברחו”.
בהמשך הריאיון, התייחס קובן לסוגיית הקלישאות שמאפיינות לא מעט מרואיינים. הוא סיפר על ריאיון שקיים עם קרן פלס ולא חסך בביקורת, “יש בה משהו קצת מאוס, היא הפכה לפלסטיק, מוצר צריכה. הרגשתי שהיא מנצחת, היא מכה בי חזרה בתשובות הבולשיט שלה. זה קורה עם פוליטיקאים שמדברים בסיסמאות. הבנתי ששום שאלה לא תביא אמת, רק פייט”. ובניגוד לאילנה דיין, קרת הרוח, מעיד קובן על עצמו שראיונות כאלו מוציאים אותו מדעתו. “שאני מתעצבן אני מתחיל לקלל ולגמגם. מזל שהתוכנית עוברת עריכה. אני נובח עליהם באמצע. זה לא ממקום של חשש מתוכנית שלא תצא טובה. אני נפגע באופן אישי שהם מחרטטים אותי”.
אחד המקרים המשעשעים בקריירה של קובן שייך לרגע בו ראיין את שון לנון, בנו של מייסד להקת הביטלס. “הייתי חייב להוכיח את עצמי בתוכנית התחקירים של המדינה. העורך התקשר אליי ואמר לי ‘תעלה על טיסה ללונדון. אתה מראיין את הבן של ג’ון לנון’. לא ידעתי לאיזו קטסטרופה אני מכניס את עצמי”. קובן, שהתרגל להשתמש בקשרים שפיתח בארץ, ידע שהפעם זה יעבוד אחרת. “בסוף זה מגיע לחנופה הגדולה ביותר. הלשון צריכה להיות ארוכה מאוד. להתחנף באנגלית לא ידעתי”. הוא תכנן לשאול בתחילת הריאיון על הקריירה של שון והופעתו הצפויה בארץ ולאחר מכן לעבור לשאלות המעניינות היותר, על ג’ון. בראיונות שכאלו הזמן מוקצב ולרשות קובן עמדו 18 דקות בלבד. “ברוב הראיונות יש לי 5 ימי צילום. נוצרת אינטראקציה אנושית כלשהי. אבל בכמה דקות מה אני יכול להספיק?”. לאחר כמה דקות, עזב שון את עמדת הריאיון והגיב בכעס “לא ידעתי שהריאיון יהיה על אבא שלי”. קובן המובך נותר המום ורמת האנגלית שלו לא אפשרה לו להשתלט על הסיטואציה. “חשבתי שהקריירה שלי נגמרה ברגע הזה. הבנתי שאני צריך לחזור למכור חומרי בניין בחנות של אבי”. למזלו של העיתונאי, שהה איתו בלונדון הצלם רונן מאיו שהניח את המצלמה על הרצפה והחל להתחנן בפני שון. “בבקשה, תסלח לרוני, הוא חדש ולא ידע מה לשאול”. קובן ממשיך לתאר את הסיטואציה: “רונן הצלם היה חייל קרבי, מבחינתו אין דבר כזה לא להשיג את המטרה. שון הבין שהוא בתקרית דיפלומטית. לא האמנתי אבל הוא חזר לכיסא”.
קובן הבין שחובת ההוכחה, והמשפטים שאמר לו שון, שינו את תפיסתו באשר למהות הריאיון. הייתי אצל פסיכולוגית, ניסיתי הכל, שום דבר לא מרפא את הצלקת. אז אתה מצפה שעל הדברים האלה אני אדבר איתך?”, שאל שון. “אם מישהו היה אונס את אמא שלך, היית מצפה שאדבר איתך על זה ברבע שעה?”, שאל בבוטות הזמר הבריטי. “עד אז הייתי בטוח שריאיון הוא עסקה. אני נותן זמן מסך בפריים-טיים, והם בתמורה יתנו לי חלק מהנשמה שלהם. באותו יום, הבנתי שזה לא באמת עובד ככה”, משתף קובן. ברגע הזה, הוא הסביר, היה חייב לגלות יותר רגישות לסיטואציה, “דיברתי על אבא שלי שנפטר. פתחתי את לבי מולו ואז נחה עליו דעתו. הוא סימן לצלמים שאפשר להמשיך”. מאז, קובן דואג לייצר אווירה יותר אינטימית בראיונות שהוא מקיים. “הטלוויזיה מלאה באנשים מנופחים שחושבים שהשאלות שלהם יותר חשובות מהתשובות שהם מקבלים. למדתי מזה המון”.
“הטלוויזיה מלאה באנשים מנופחים שחושבים שהשאלות שלהם יותר חשובות מהתשובות שהם מקבלים”
לפעמים אתה צריך לתקוף את המרואיינים, זה לא שורף קשרים?
אין אצלי מונחים של שריפת קשרים, זו מחשבה של עמית סגל. הוא עיתונאי מדהים, אבל הוא חושב תמיד קדימה. יכול להיות שהוא יזדקק למרואיין שלו בהמשך כאשר הוא יגיע לתפקיד בכיר יותר. אני אורח שמגיע לעשות עליהם את הדיוקן הכי משמעותי בחייהם, רוב הסיכויים שלא ניפגש שוב. אני רוצה להיות מהטובים ולא מהרעים אבל לא חושב ברמה של לשרוף קשרים.
מה הקו האדום שלא תעבור אותו כדי להוציא את האמת?
יש לי קווים אדומים, נושאים שעליהם אני לא שואל. כל מה שקשור לבריאות, העדפות מיניות וחיי אהבה של אנשים, אי אפשר להפתיע מרואיינים עם שאלות כאלו. ועוד חוק אחד, אני בדרך כלל לא מראיין אנשים שאיבדו אנשים בתקופת ה-30 יום”.
אתה מכין מרואיינים לריאיון?
אני לא מביא למרואיינים שאלות מראש אבל אני משתדל לפגוש את האנשים לפני. זה כמו דייט, אם אני רואה שאין כימיה, לא תהיה כתבה. וויתרתי על סיפורים מעולים כי ידעתי שזה לא יעבוד.
קובן מגלה שבסופו של דבר מרואיינים נוטים להישבר ולהוציא את האמת. “55 שעות של צילומים נועדו להתיש את הבן אדם. יש רק אדם אחד שלא נשבר מעולם – שמעון פרס. הייתי איתו 5 ימים, 11 שעות בכל יום. שאלתי אותו על הכל. בסוף הכתבה נגנזה”. קובן טען שלעתים הוא היה נשאר לישון עם המרואיינים שלו כדי לייצר את האינטימיות הדרושה שתוליד ראיון אותנטי. “כמה אפשר לזייף שאתה באותה מיטה עם רוני קובן?”, סיכם בהלצה. ובתוך כל ההצגה הזאת, מסביר קובן, שאחרי הכל הוא בן אדם בתוך סיטואציה, “אני נשאר להקשיב גם אם אין מצלמות. לפעמים אתה אוסף חוויות ולא רייטינג”.
