מאת חן סהר-איתם ואוסנת ווסאי
לפני שהגיע למכללה הוא עבד ככתב ספורט והגיע לתואר בעיקר בשביל ההוויי הסטודנטיאלי; הוא רצה “לתקתק” תואר ראשון ומצא את עצמו מתמודד בבחירות לראשות אגודת הסטודנטים; לאחר שהיו בעיות בטוהר הבחירות והצבעה חוזרת הוא הוביל את רשימת “ספיראנה” לניצחון. ועכשיו, אחרי שנה וחצי, הקדנציה של חן גרינברג (31) מגיעה לסיומה. רגע לפני שהוא עוזב ומפנה את מקומו ליו”ר החדש, ניר טל, הוא חושף בראיון אישי את הסודות של התפקיד ומספר על התקופה המטלטלת בחייו – עם כל הקשיים, הדילמות וההחלטות שהתקבלו במהלך הקדנציה האחרונה. הוא מדבר על מה שמתרחש מאחורי הקלעים, ההצלחות, הכישלונות ועל מה שמעבר ליכולות של האגודה. וכן, הוא גם נותן תשובות לכל השאלות שהטרידו אתכם במהלך השנה, מהחנייה ועד המחירים בקפיטריות.
איך הצלחת לשלב את הלימודים יחד עם תפקיד יו”ר האגודה?
ואוו. רואים את השערות הלבנות? היה מאוד קשה, לא ציפיתי לזה. את האמת, אף אחד לא יכול להבין אותי. רק מי שעשה את מה שעשיתי, הקודמים שלי בתפקיד ומי שמחליף אותי עכשיו, הוא עוד מעט ירגיש את זה. צריך להתחנן למרצים כל הזמן, לעשות עבודת הגשה כשיש לך 70-60 שיחות טלפון ביום, הראש כל הזמן טרוד. כל הזמן אני מפגר מאחור בלימודים. ובכלל, כל החבר’ה שלי משנה שעברה סיימו ואני קצת מתגעגע אליהם.
איזה קשיים היו לך בכל התקופה הזאת כיו”ר?
היה לי מאוד קשה עם ביקורות. בחפיפה, היו”ר שלפניי עבר איתי ביסודיות על החוזים, הגופים והכל. אבל אף אחד לא הכין אותי נפשית לביקורות של סטודנטים ושל גופים מסביב. הכל בסוף מתנקז אליי. אני צריך להיות בראש המערכת, לחזק את אלה שמתחתיי תמיד, ואני צריך לנתב את האנרגיה שלי גם אליהם. אין לי זמן להתנחם עם עצמי ושמישהו יחזק אותי. אני מזל סרטן אז אני לוקח את הדברים בצורה קצת יותר רגישה. זה תפקיד מאוד כפוי טובה, כי בסוף אתה מתמודד ומשתדל לעשות את הכי טוב שלך. יכול להיות שהייתי יותר טוב, יכול להיות שהייתי פחות טוב, אבל זה שהשתדלתי, זה בטוח.
יש נושאים כמו החנייה, שלא טופלה.
כשהגעתי לתפקיד ראיתי שדברים מתנהלים אחרת. בוועדת תמרור וחניות של המועצה הבנו שהחנייה שייכת למועצה האזורית שער הנגב. מה שאומר שהמכללה בעצם לא יכולה לעשות שום דבר בלי אישור של המועצה. אני אתן לך דוגמה קטנה, אנחנו כבר חצי שנה מתחננים למכללה שישימו מראות עגולות, כמו של אוטובוס, בסיבובים בשער תקשורת כדי שתהיה זווית ראייה יותר טובה והמכללה לא יכולה לעשות את זה. יש לה פה במחסן שתי מראות, אבל היא לא יכולה לעשות את זה בלי ועדת תמרור של המועצה שתוקעת את זה ביורוקרטית.
אני ומנכ”לית המכללה היינו בפגישה לפני חצי שנה בערך עם ראש המועצה. הם אמרו, אין בעיה, אנחנו נשפץ את החניות, נסדר, דיברו על לבנות אולי חניון עם קומות אבל הם רצו לגבות כסף, בסביבות עשרה שקלים, חמישה שקלים. שזה משהו שאני התנגדתי לו בכל תוקף, גם אורנה המנכ”לית. פה זה נעצר. הם מצדם לא מוכנים לשפץ ולשדרג פה את החניות אם לא יגבו כסף. יכול להיות שהמחליף שלי יחשוב אחרת אבל אני, כמי שנבחר על ידי הסטודנטים, לא רציתי שיגבו כסף מסטודנטים. העדפתי שהחנייה תישאר בחינם ותישאר כך.
אמרתם גם במצע שאתם מתכוונים להוריד מחירים בקפיטריות אבל הסטודנטים התלוננו על המחירים ועל האוכל הלא מגוון.
זה לא כזה מדויק. מבחינת הגיוון של האוכל, אני חושב שההצלחה שלנו בנושא ההסעדה בין היתר היא שלאורך כל הקדנציה הדוכן של וואדיה (בעל הדוכן של האוכל הדרוזי) היה כאן. אם אתם זוכרים, קדנציה לפנינו היה דיל עם האגודה שהוא ייצא מכאן. אני לא יודע מה יהיה עם האגודה הבאה, אבל אצלנו הוא היה לאורך כל הקדנציה.
מבחינת מחירים, פעם גבו כסף על סויה במכללה, זאת אומרת, שאם את טבעונית או שיש לך רגישות ללקטוז היו גובים ממך כסף על סויה. בגדול, המכרז היחיד שהיינו שותפים בו זה בבניין חמש, זה המקום היחיד שצריך למדוד אותנו עליו כי כל שאר המכרזים נסגרו לפני הקדנציה שלנו, גם בניין שמונה וגם בניין ארבע. בבניין חמש אני חושב שדאגנו שם לאחלה מחירים.
במצע הבחירות נכתב על שוויון מגזרי, כמו הסעות למגזר הבדואי. האם חל שיפור או שינוי בנושא?
בתפקיד של המגזר היו לנו שניים, היה את אחמד, שהיה בבחירות ואז עזב, והיתה את רחמה. היתה לנו יוזמה למען הסטודנטים מהיישובים הבדואים הלא מוכרים, ובמשך שנה התעסקנו בזה. עליתי עם זה לכנסת פעם אחת, דיברתי עם אחמד טיבי, איימן עודה, דב חנין וכולם הבטיחו לעזור לנו. עשינו דו”ח מקיף כשביקשנו שני שאטלים של אוטובוסים כל יום מספיר לשתי נקודות מרכזיות שאליהן יגיעו סטודנטים מהפזורה. בסוף זה נפל כי משרד החקלאות לא אישר לנו והורידו אותנו מזה.
פה בקמפוס דאגנו לרווחת הסטודנטים הבדואים. מיד כשהתחילה הקדנציה הורדנו מבית התפילה המוסלמי את חביות הבירה שהיו שם כי הם היו תמיד מתלוננים על זה שיש שם אלכוהול. קנינו שואב אבק חדש כדי שיהיה שם נקי. באירועים שלנו תמיד דאגנו שתהיה גם שתייה קלה, פירות ואוכל הדרוזי, שזו דרישה שהגיע בעיקר מהסטודנטים מהמגזר הבדואי.
היה כתוב במצע שיהיה לשנה ג’ יום תעסוקה וזה לא קרה.
נכון. בתקציב שבנינו כבר בשנה שעברה הקצינו לזה הרבה כסף. רצינו לעשות יריד תעסוקה, והתחלנו לעבוד על זה כבר בנובמבר אבל המכללה הורידה אותנו מהנושא הזה. אמרו לנו שפחות כדאי לנו להתעסק בזה, שזה התפקיד של המכללה ושהם עשו את זה לפני שנתיים ושזה לא הלך… פחדנו שנשקיע הרבה כסף במשהו שלא יהיה לו תועלת בסוף.
מה דעתך על אחוזי ההצבעה הנמוכים השנה?
תראי, אם היינו בודקים את הנתונים, היינו רואים שהבחירות בקיץ הן קצת יותר חלשות. כשאני נבחרתי, היה חורף, אמצע שנה, לאנשים אולי יש יותר כוח להקשיב, לא יודע. אבל הבחירות בקיץ הן יותר רדומות. אני חושב שבכלל זו מגמה ארצית שאנשים פשוט לא הולכים להצביע. אני חושב שזה עצוב, אבל ככה זה בכל המקומות במדינה שאנשים לא לוקחים על עצמם את האחריות לשנות ויושבים מהצד ורק מתלוננים ומגדפים את אלה שכן בוחרים ללכת לנסות ולעשות.
יש משהו שאתה גאה בו?
אני אגיד לך את האמת, יש הרבה דברים טובים שאנחנו עושים שהם לא מתפרסמים כי פשוט לא מפרסמים אותם. סטודנטים בדרך כלל נוהגים לפרסם את הדברים השליליים, הם לא נוהגים לפרסם את הדברים החיוביים. אני חושב שהייתי מאוד זמין לסטודנטים, להרבה סטודנטים היה את המספר האישי שלי והתקשרו אליי גם ב-11 בלילה לפעמים. אני חושב שהסלוגן שלנו בבחירות שהיה “אגודה עם שיניים”, באמת הבאנו אותו לידי ביטוי במלחמה הפרטית הזאת על הסטודנטים. יש הרבה דברים שאני גאה בהם, אבל אם אני יכול להצביע על משהו אחד, זה המשבר שהיה בהנדסאים לפני חצי שנה בערך. 40 סטודנטים החליטו לא להיכנס לכיתה, ובמשך שלושה ימים של דיונים עם מנהלת בית הספר להנדסאים ועם הסטודנטים שלא רצו לשמוע, בסוף הגענו לעמק השווה. זה משהו שאני הייתי מאוד מעורב בו.
איך אתה מסכם את התקופה?
זו החוויה הכי מטלטלת שהיתה לי בחיים. אני חושב שהאגודה זה גוף שהסטודנטים לא מבינים אותו. מי שמגיע לפה לאגודה מקבל משכורת של 1,000 שקל, גג 2,000 שקל. אנשים פה מפרפרים ונכשלים בקורסים. אין להם זמן והם כל הזמן נתונים לביקורות ולהאשמות בטונים לא נעימים. לפעמים סטודנטים באים אליי כאילו אני איזה גנב או מושחת, כאילו עשיתי איזו עבירה. אנשים פה ממש מתאמצים, יש דברים שניסינו ולא הצלחנו, אנחנו לא מושלמים. אבל ההרגשה הזו היא כל כך לא נכונה, כולנו פה סטודנטים, אנחנו לא עובדי קבלן שבאנו מבחוץ להשתמש בכסף של סטודנטים ולשבת במשרדים. באנו מתוך קהל הסטודנטים, מתוך מטרה לנסות לשנות ולקדם דברים. סטודנטים צריכים לזכור את זה. אני יוצא בגדול בתחושה מאוד טובה.
