זכורה לי היטב הפעם הראשונה שבה הייתי חשוד.
אבל לפני כן, אני בית”ריסט – רוויזיוניסט גאה. משויך לבית”ר שנקראת בשמה המלא “ברית הנוער העברי על שם יוסף טרומפלדור”, היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החירות לאחר הקמתה. אבל גם קבוצת הכדורגל היא אחלה, למי ששאל.
לפני כארבע וחצי שנים הגעתי מנתיבות, עיר מגוריי לטקס האזכרה לחללי אלטלנה בתל אביב. סיפור היסטורי כואב במיוחד בעם ישראל, שאני חוקר אותו ועוקב אחרי כל התפתחות בנושא. בזמנו הייתי בעיצומה של כתיבת עבודה בנושא: ”כיצד פרשת אלטלנה משפיעה על החברה הישראלית”, וחשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להיות נוכח בטקס.
השקעתי יום שלם, שלושה אוטובוסים והליכה רגלית לא מבוטלת. אך שום דבר לא הכין אותי למה שאירע לי בכניסה לבית העלמין הצבאי נחלת יצחק. באזכרה נכחו ראש הממשלה ונשיא המדינה, והיתה אבטחה מוגברת. אנשי השב”כ שאלו אותי אם הגעתי לבד, עניתי שכן. הם שאלו: “למה הגעת?”. חשבתי קצת והשבתי שאני רוויזיוניסט, מתעניין בארגון האצ”ל, כותב על אלטלנה וחשוב לי להגיע לכאן.
הם שאלו מאיפה הגעתי, ועניתי מנתיבות. וזו היתה הטעות, מתברר. באותו רגע אמרו לי לעמוד בצד, עברתי שלושה תחקורים ארוכים, בידוק גופני, ואף הוציאו את כל הציוד מהתיק. כל ציוד שהיה שם, היה חשוד בעיניהם. “למה טלית?”, הם שאלו, עניתי כי אני דתי ונוסע משם לשבת להוריי, אצטרך להשתמש בטלית בשבת. “למה קרם ידיים?”. “מה?!”, חשבתי שאני לא שומע טוב. “למה יש לך קרם ידיים?”, “כי יש לי יובש, אני עובד במהלך היום כאיש ניקיון ומשתמש בזה”.
כדי לא להלאות אתכם בכל שלב בתחקור נגיע לסוף הסוגייה. הם הודיעו לי כי הם “מצטערים, אבל אתה לא יכול להיכנס, וגם לא נוכל להביא לך את הת.ז. שלך עד שייגמר הטקס כשראש הממשלה ונשיא המדינה יצאו מכאן”. כל זה קורה, בזמן שאני רואה אנשים חשודים, לא פחות ממני, עם חולצות של ”כהנא צדק” נכנסים לטקס ללא כל תחקור מטעם השב”כ.
האמינו לי, עוגמת נפש כזאת עוד לא חוויתי בחיי. שאלתי את אחד מהם, בצד, מה חשוד בי? והם ענו לי, “אדם שמגיע לבד מנתיבות לטקס של חללי אלטלנה מעורר חשד, למה שמישהו מנתיבות יגיע לכאן?”. תשובה כזאת, באמת ובתמים לא חשבתי שאשמע בימי חיי.
רוצה לומר, מה עניין נתיבות לאלטלנה? למה שמישהו מנתיבות התעניין בהיסטוריה ויגיע לכבד את הנופלים? הסיוט הזה קרה לפני כארבע וחצי שנים, ועורר לאחריו הדים רבים. פורסמה כתבה בשער של העיתון מקור ראשון, דבר שהוביל לאחר מכן להזמנה אישית של נשיא המדינה למשכנו כדי להתנצל.
אז אם זה קרה לפני ארבע שנים, למה אני מספר לכם את זה עכשיו? כי מאז, בכל שנה, אני עובר את אותו הסיוט בטקס אחר, באזכרה השנתית של זאב ז’בוטינסקי בהר הרצל בירושלים. שוב עיכוב, אותן השאלות, עונה את אותן התשובות, מבקשים ממני להמתין בצד עד שיבדקו את ”הסיפור שלי”. בכל פעם אני צריך להתפלל לנס שיכניסו אותי ולא אצטרך לחזור הביתה בבושת פנים. בפעם האחרונה שזה קרה, זה היה בשבוע שעבר.
האמת, בדבר אחד אני כן מצליח, אני מצליח להשתמש במילת הקסם ”חבר”. יש לי חבר שעובד בשב”כ, לאחר שאני מזכיר את שמו והם מבררים איתו שהוא באמת מכיר אותי ומעיד שאיני חשוד בשום דבר, אני זוכה להיכנס.
השנה היא 2018 ומה שהיה הוא שיהיה. אבל כדי ”להצליח” בחיים, אתה חייב חבר אחד במקום הנכון. איזה מזל שיש חברים, במיוחד אם אתה גר בנתיבות.
