מאת זהבה מקונן
על אף הזמן שחלף, נראה כי מחאת הדור השני לעולים מאתיופיה לא נדחקה לשולי הזיכרון הקולקטיבי. כשאני פוגשת את אדיסו קאסה, מנהל המרכז הרוחני בנתיבות, הוא מצליח לתאר לי בפרוטרוט את חוויתיו מאותה תקופה: “הייתי סטודנט ועבדתי במקביל כרכז ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול בבאר שבע עם בני נוער יוצאי אתיופיה. הכרתי הרבה מהעוולות שהם חוו. סייעתי להם במסגרת תהליכים שכללו הוצאות ממעצרים והצקות של שוטרים. למעשה, ניסינו להוציא אותם מהבוץ שהם שקעו בו ולספק להם אלטרנטיבות חינוכיות”.
הפגנות הענק שהתרחשו בשלהי קיץ 2015 בירושלים ובתל אביב, בעיקר בשל ממדיהן, אילצו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחפש פתרון שירגיע את הרוחות. המוצא הגיע בדמות החלטת ממשלה שהתקבלה בפברואר 2016 לפיה יוקם צוות בין-משרדי למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה המורכב מנציגי משרדי הממשלה, מנציגות המשטרה ומפעילים חברתיים. ביולי 2016 הגיש צוות הדו”ח את מסקנותיו לאור טענות המפגינים על אלימות משטרתית שיטתית ולאור הטענות על יחס מפלה המופנה כלפי יוצאי אתיופיה במוסדות הציבוריים, שבעקבותיו הם אינם מקבלים טיפול הולם מהרשויות או זוכים בשוויון הזדמנויות תעסוקתי.
אדיסו, בן 36, מונה למנהל המרכז לפני שנתיים ומאז הוא מפעיל תוכניות בתחומי התרבות, החינוך וספורט בקרב הקהילה ובה בעת משלב בהן גם בני נוער ומבוגרים שאינם משתייכים אליה. בין היתר, מוביל קאסה בעיר את תוכנית “דרך חדשה”, הנחשבת לתוכנית הדגל לשיפור מצב הקהילה שגובשה בעקבות המלצות הועדה הממשלתית בתקציב כולל של כשני מיליארד שקל. הכסף לדבריו יושקע בטווח זמן של חמש שנים בתחומי הרווחה, השיכון, החינוך ובמשרדים נוספים. “אנחנו זוכים לתקציבים ולעבודה מקצועית של מטה היישום במשרד ראש הממשלה שמלווה אותנו”, הוא מספר. “התפקיד שלי הוא לראות שהפעילות מתבצעת ולהיות בקשר רציף עם הגופים העירוניים. פעלנו ליצירת אינטגרציה של בני נוער השייכים לקהילה בתנועת בני עיקבא, סיפקנו תגבורים לימודיים וחוגים ופיתחנו תוכנית מורשת במטרה לחזק את הזהות התרבותית של חברי הקהילה ולהנגיש אותה לציבור”.
המפה הפוליטית בעיר נתיבות מספקת לא מעט תשובות על שיתוף הפעולה הפורה בין קאסה עם גורמי הרשות. עם כניסתו לתפקיד ב-2016 הוא פועל בתיאום עם נציג הקהילה האתיופית במועצה, צ’אלצ’או וונדימגיין העומד בראש תנועת “עלן” (יש לנו): “‘עלן’ הוקמה ב-2008 בגלל נושאים שלא זכו למענה ולהשקעה בקרב זקני וצעירי הקהילה והיו על סף הזנחה, אנחנו באנו במטרה לחזק אותם”, הוא מספר. קאסה מאשר את הדברים: “הכניסה לפוליטיקה המקומית של תנועת ‘עלן’ שמה את הצרכים של הקהילה שלנו על השולחן בדרישה לקבל את מה שמגיע לנו בזכות. התנופה שיש בשלוש השנים האחרונות היא תודות לצ’לאצ’או ולתנועה שהוא מוביל. צורת העבודה מחייבת כוח שישפיע עם על עבודת המועצה מולנו. אני, למעשה, מממש את המדיניות שהוא התווה עם ‘עלן’. זה עובד יפה בקהילות אחרות בעיר, וכך גם כאן”.
“החייל של כולנו”
כשבוחנים את הנסיבות שקדמו למחאה קשה להתעלם מההתארגנות הפנים-קהילתית שאפיינה אותה. “היא התחילה ברשת בעיקר על בסיס קבוצות פייסבוק ו-וואטסאפ שנפתחו במטרה ליצור מפגש המכיל כמות גדולה של אנשים” מספר גדי יברקן, פעיל חברתי המשמש כיום גם כראש המכינה הקדם צבאית בארי. “זו מחאה שלא היו לה מנהיגים אלא מחאה שהנהיגה את עצמה. כול אחד לקח אחריות על אזור מסוים. אנחנו פעלנו הפוך: קודם כול יצאנו למחות ואז להגדיר יעדים. אני ראיתי את הסיפור עם החייל בחדשות והזדעזעתי כמו כולם”.
התקרית אליה מתכוון יברקן מתייחסת לדמאס פיקדה, חייל אלמוני למדי עד אפריל 2015. תיעוד וידיאו קצר בו נראים שוטר ואיש המשמר האזרחי מכים את פיקדה כשהוא עומד ליד אופניו, שינה זאת לגמרי והוא הפך לסמל המחאה: “ברגע שאתה שם את קודש הקודשים של החברה הישראלית – חייל צה”ל – מצולם כשהוא מוכה זה יוצר תחושה לפיה גם כשאנחנו על מדים אנו עדיין מוכים בידי שוטרים. האווירה היתה טעונה רגשית כי נחשפנו לשוטרים שמנסים לתפור לו תיק כשהכל מתועד במצלמה נסתרת. כשזה הגיע לפריים-טיים של החדשות ולא עבר מפה לאוזן זה קיבל תיקוף”.
לאחר שצפה בסרטון, יברקן, בוגר תואר במשפטים, עבד במרץ מביתו ברחובות כדי לגייס תומכים שיצטרפו להפגנה שאורגנה בשלושה במאי 2015. הנתונים הצביעו כי ברמה המספרית היא נחלה הצלחה רבה וזכתה לתהודה תקשורתית ולהתייחסות הפוליטיקאים מכל קצוות הזרם הפוליטי. אלפיים איש ואישה, כמעט כולם צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, לקחו בה חלק. ואולם, גם לאחריה היה צורך לטפל במספרם הרב של התיקים הפליליים שנפתחו עוד קודם לכן לצעירים יוצאי אתיופיה בגין תקיפת שוטרים: “מצאנו שרוב הסעיפים כוללים ‘תקיפות שוטרים’ ו’הפרעה לשוטרים בעת מילוי תפקידם’ וסגרנו קרוב ל-70 תיקים של בני נוער”, מוסיף יברקן. “לולא המחאה הדבר הזה לא היה מתקיים ובסופו של דבר המשטרה הודתה שקיים שיטור יתר”.
קהילת יוצאי אתיופיה בנתיבות החלה להתגבש בשנות התשעים עם תחילתו של מבצע שלמה. ב-2006 היא מנתה, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1,217 איש וכיום היא חברים בה יותר מ-2,500 נפשות. עם הגידול באוכלוסייתה, נראה כי הקהילה בעיר לא חוותה טלטלה גדולה בעשור האחרון בעקבות אירועים בעלי אופי של שיטור יתר ואלימות משטרתית: “בשיח הפנים-קהילתי שלנו אנחנו מדברים על קהילה שזוכה ליחס חיובי יחסית, כזו שלא חוותה הרבה זעזועים משמעותיים כמו בערים אחרות”, מציין קאסה. “יחד עם זאת”, הוא ממהר להסתייג, “יש עדיין מה לשפר בתחום החינוך ובענף התעסוקה. זאת בעיה שקיימת ללא קשר לקהילה בפריפריה בגלל חוסר במשאבים. יברקן, המכיר את חבר המועצה וונדימגיין, מסכים עם האמור: “בנתיבות יש קהילה יחסית מאוד מלוכדת. בניגוד לערים אחרות יש בה פחות מלחמות פנימיות בין מנהיגים והיא מתקדמת בקצב טוב למדי”.
