מאת נעה פישר
אתחיל בווידוי: בגיל 10 התאהבתי בעולם הקסמים המופלא שבנתה הסופרת ג’יי-קיי רולינג, מחברת ספרי “הארי פוטר”. קראתי את כל הספרים, ראיתי את כל הסרטים ואפילו ביקרתי באולפנים של הסרט בלונדון, בריטניה. בכל פעם הרגשתי תחושה של עולם אחר, עולם שבו להניף מקל ולומר מילים בלטינית נשמעים לגיטימיים. התחושה הייתה שתמיד אפשר לחזור לעולם הקסמים שבנתה רולינג ולהרגיש בו בבית. אך אחרי צפייה ב”חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד”, הסרט השני שמבוסס על סדרת ספריה “חיות הפלא”, מעט התאכזבתי. התחושה של היציאה מהמציאות והכניסה לעולם הקסמים – נעלמה. האפקטים נחמדים, הקסמים מעניינים אך העלילה הייתה מבולגנת.
“חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד” מקדים למעשה את התקופה שבה חי הארי פוטר ב-60 שנים. הפרק הראשון של הסדרה, “חיות הפלא והיכן למצוא אותן”, שיצא לאקרנים לפני כשנתיים וזכה להצלחה רבה בקופות, הציג עולם מרהיב של חיות הפלא בעולם הקסמים, שהיו חלק בלתי נפרד מכל שמונת סרטי “הארי פוטר”. הפעם חיות הפלא מוצגות מנקודת מבטו של ניוט סלמנדרה (אדי אדמיין), קוסם צעיר שחוקר אותן באהבה רבה. שם הסדרה מבוסס על הספר שניוט לכאורה כתב, שקרוי “חיות הפלא והיכן למצוא אותן” ומופיע כספר לימוד של הארי פוטר וחבריו הרמיוני ורון.
ב”חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד”, הבמאי דייוויד ייטס, שביים גם את הסרט הקודם וגם את ארבעת סרטי “הארי פוטר” האחרונים, ממשיך באותה נקודה – שנת 1927 (כמה חודשים אחרי הסיום בסרט האחרון). ניוט חושף בו את זהותו של הקוסם הפושע גלרט גרינדלוולד (שמגולם על ידי השחקן ג’וני דפ), וגורם הרס רב לניו יורק בתהליך. הסרט מתחיל במבצע להעברת גרינדלוולד מארצות הברית לבריטניה, שבמהלכו הפושע מצליח לברוח ונמלט לצרפת. כמה חודשים אחר כך, דמבלדור, שהיה אז מורה לכוחות האופל בהוגוורטס, שולח את ניוט להתעמת עם גרינדרוורלד בצרפת, שכן דמבלדור עצמו לא יכול לעשות זאת מסיבות אישיות. דמות מרכזית נוספת בסרט היא של הנער קרידנס (שמגולם על ידי השחקן עזרא מילר), קוסם צעיר רב-עוצמה שגדל בבית יתומים ולא יודע את זהותו. בשל עוצמתו הרבה במשרד הקסמים רודפים אחריו.
התסריט שכתבה רולינג גדוש בפרטים וקריצות למעריצים. מצד אחד הוא פלאי ומלא בעומקים, ומהצד האחר נראה כי הרצון לבנות עלילה מורכבת ומעניינת סיבך את כל הסרט ויצר טשטוש בין הדמויות. אם בסרט הקודם נותר עדיין הקסם של עולם הקסמים, בסרט זה נשארו רק מעט ניצוצות. העלילה מתפזרת והדמויות חסרות רגש. עם זאת, יש כמה נקודות אור בסרט שנועדו לרצות את המעריצים המושבעים, כמו העתקת סצנה אייקונית מתוך הסרט השלישי עם מורה להתגוננות האופל ותלמידיו; הצגת העבר של הנחשית של וולדמורט והופעה של דמבלדור הצעיר (המגולם על ידי השחקן ג’וד לאו). נקודת אור נוספת היא שלראשונה יש התייחסות ישירה לנטייתו המינית של דמבלדור, נטייה שבעבר רק נרמז עליה.
בעיה מרכזית בסרט היא הפסקול, שאינו הרמוני ומגוון כמו בסרטיה האחרים של רולינג. השימוש בתזמורת סימפונית כמעט לא נשמע בסרט זה, בשונה מהסרטים הקודמים, שם המוזיקה היא נדבך בלתי נפרד. ב”חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד”, המוזיקה לא מהווה רובד נוסף לאווירה והדבר מפחית באופן משמעותי את האפקט שיוצר את האווירה הקסומה. גם כאשר מבליח לרגע חלק מהפסקול הגאוני, שהגה לראשונה ג’ון וויליאמס וכעת מובל בידי ג’יימס ניוטון הווארד, לא נעשה בו שימוש מתאים, שכן אין את התחושה ה”קסומה” שיש לכל יתר הסרטים.
“חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד” אינו סרט גרוע. 133 דקות עברו ללא תלונות ובהתרגשות רבה. האפקטים המרהיבים, האנושיות הרבה שנובעת מחיות הפלא וההופעה המרשימה של השחקן אדי ריידמן בתפקיד של ניוט – עדיין עושים את העבודה. יחד עם זאת, אם הסרט הבא בסדרה יהיה דומה לזה, הביקורות יהיו כבר הרבה פחות סלחניות.
דירוג: שלושה כוכבים
“חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד”. בימוי: דיוויד ייטס; תסריט: ג’יי קיי רולינג; עריכה: מארק דיי; שחקנים ראשיים: אדי ראידמן, ג’וני דפ, ג’וד לאו, קתרין ווטרסטון, ליסון סודול, דן פוגלר, זואי קרביץ, עזרא מילר וקאלום טרנר; מוזיקה: ג’יימס ניוטון הווארד; צילום: פיליפ רוסלוט. 133 דקות.
