לראשונה בתולדותיה ענקית סרטי הקומיקס “מארוול” שחררה לאקרנים סרט שבמרכזו גיבורת על – “קפטן מארוול”. הסרט הזה הוא מעין תגובה לענקית הקומיקס המתחרה “די-סי”, שאחראית על הסרט “וונדר וומן” מ-2017. מארוול מיקמו את הסיפור בתוך יקום הסרטים המסועף שלהם, אך עשו לעצמם “חיים קלים” בכך שתארכו את עלילתו לשנות ה-90, בזמן שקדם להתרחשותם של שאר סרטיהם מהתקופה האחרונה. בחירה זו אפשרה סיפור ייחודי שמתכתב עם ההתרחשויות שראינו בסרטים הקודמים ואף מסביר את חלקן, אך אינו מסתמך על דמויות קומיקס נוספות שכבר הורגלנו לפגוש.
הסרט מגולל את סיפורה של קרול דנברס, טייסת בחיל האוויר של ארצות הברית, שבעקבות אירוע מכריע מקבלת כוחות על. העלילה מתחילה בכוכב אחר, שבו שוהה דנברס שש שנים לאחר שאיבדה את זכרונה. חייה משתנים כשהיא מגיעה בטעות לכדור הארץ, מגלה מחדש את עברה ומבינה שחיה בשקר בשנים האחרונות. נקודת הפתיחה זו, אף על פי היותה מעט בנאלית, מאפשרת לצופה לגלות ביחד עם הגיבורה הראשית את פרטי העלילה ולחוות באופן יותר אישי את התהליך שהיא עוברת על המסך.
בתחום הליהוק מארוול לא לקחו סיכונים וליהקו לתפקיד “קפטן מארוול” (קרול דנברס) את ברי לארסון, שחקנית מוערכת שזכתה בפרס האוסקר על תפקידה בסרט “חדר”. ללארסון צוּות השחקן המוערך סמואל אל ג’קסון, שמשחק את דמותו המוכרת והפופולרית – ניק פיורי. ההיכרות ארוכת השנים של מעריצי מארוול עם פיורי הקנתה לצופים ביטחון והרגשה שהם “חוזרים הביתה”.
לעומת זאת, בבחירת הבמאים והתסריטאים מארוול לקחו סיכון. לבימוי נבחרו אמה בודן וראיין פלק, זוג שביים סרטי אינדי דלי תקציב, ושלפני סרט זה היו חסרי ניסיון לחלוטין בז’אנר סרטי הקומיקס. השניים כתבו גם את התסריט יחד עם ז’נבה רוברטסון-דוורט, שהניסיון היחיד שלה בסרט ענק-תקציב הוא בכתיבת תסריט לחידוש של “טומב ריידר”, סרט שקיבל ביקורות שליליות רבות. התוצאה: סרט שמספק את הסחורה, אך לא מהטובים ביותר של מארוול.
נקודת אור חיובית בסרט היא העובדה שאין מושא רומנטי לדמות הראשית. כותבי הסרט בחרו שלא להתכתב עם ההגמוניה בהוליווד, והראו שלא חייבים להכניס רומנטיקה לסרט קומיקס. כך, ללא הסחות דעת מיותרות, קפטן מארוול הייתה במרכז. עם זאת, ייתכן שיש רמיזה קלה לכך שדנברס היא אולי לסבית, אך כנראה נקבל תשובה לכך בסרטים הבאים. כך או אחרת, הרשת כבר החלה לחגוג, וגם אם מארוול לא תכננו שדנברס תהיה “גאה”, הם אולי יצטרכו ליישר קו עם המעריצים.
הסרט יצא דווקא ביום האישה הבינלאומי, וקשה לפספס את המשמעות הנלווית לכך. מארוול רצו לנצל עד תום את הסרט הנשי ולשלוח מסר אוהד אל הפלח הנשי של קהל מעריציהם. המסר של מארוול לנשים הוא קריאה ללקיחת אחריות על חייהן, לאמונה ביכולתן ולהגשמה עצמית מלאה. הגיבורה הראשית מדגימה זאת היטב במשפט שהיא אומרת לאויבה לקראת סוף הסרט: “אני לא צריכה להוכיח לךָ שום דבר”. ובניגוד למה שחשבו בעבר, היא באמת לא. רוח הסרט הפמיניסטית וההעצמה הנשית שלהן חתרו מארוול הן כבר לא חידוש קולנועי. עם זאת, גישה זו מרעננת בסוג כזה של סרטים ועצם קיומה היא נתון מעודד.
מעט תמוה שרק בשנת 2019 ענקית כמו מארוול מוציאה את סרט גיבורת העל הראשון שלה, אך ההמתנה הייתה כנראה שווה. זכינו לראות אישה בתפקיד שעד לא מזמן היה “מנוכס” לגברים בלבד. כעת רק נותר לקוות שחברות הקומיקס סוף סוף יבינו שגם אישה יכולה להוביל שובר קופות, ויבחרו ליזום סרטים נוספים מסוג זה ולהציג ליקום הקולנועי שלהן גיבורות על נוספות.
יחד עם זאת, אם שמים בצד את הבחירה של אישה כגיבורה, הסרט לא מחדש הרבה ובסך הכול בינוני. סצנות הלחימה מדויקות, האפקטים מאוד מרשימים והסיפור לא משעמם, אך זה כבר לא מספיק כדי להלהיב את קהל סרטי הקומיקס. כבר מההתחלה ניתן להבחין בקלות מי הם הטובים, מי הרעים ואיך יסתיים הסרט. אין תפנית עלילה שמחסירה פעימה וגם הפסקול לא מספיק נוכח.
“קפטן מארוול”. בימוי: אנה בודן וראיין פלק; תסריט: אנה בודן, ראיין פלק, ז’נבה רוברטסון-דוורט; עריכה: אליוט גראהם ודבי ברמן; שחקנים ראשיים: ברי לארסון, סמיואל ל. ג’קסון, בן מנדלסון, ג’וד לאו, אנט בנינג, ג’וד לאו; מוזיקה: פינאר טופראק; צילום: בן דייויס. 124 דקות.
דירוג: 3.5 כוכבים
