ששון שרה (צילום: אביגל הילה ריבקין)

פרידה מששון שרה: האיש ש"נראה שדרותי" – לטוב ולרע

ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת בספיר, לא תמיד הסכים עם ששון שרה שהלך השבוע לעולמו, אך אין לו ספק כי קולו יחסר בנוף השדרותי | טור אישי

מאת ד"ר מוטי גיגי

ביום חמישי קיבלתי הודעה מחברת ילדות משדרות שששון שרה קיבל דום לב ונפטר. אין בשדרות איש שלא הכיר את ששון שרה לטוב או לרע. כמו כל מי שגדל בשדרות, שרה היה חלק משמעותי מנוף חיינו ותמיד היה ברקע. הוא היה איש ציבור במובן הרחב ביותר של המילה. הוא מעולם לא היה בתפקיד ציבורי נבחר, למרות שניסה את מזלו (ללא הצלחה) לא מעט פעמים גם בבחירות האחרונות. אך גם ללא תפקיד ציבורי מוגדר הוא היה איש ציבור או כמו שאנטוניו גראמשי המרקסיסט הגדיר זאת "אינטלקטואל אורגני".

כל חייו שרה נלחם בדימוי הציבורי השלילי של שדרות; נלחם בקיבוצי שער הנגב והיחס המתנשא שלהם כלפי תושבי שדרות בפרט ועיירות הפיתוח בכלל; נלחם בקיבוץ העירוני וברצון שלו לשלוט בתושבי שדרות; נלחם ביחד עם קבוצת ש.ח.ם בהשתלטות של המכללה על הסינמטק; נלחם נגד שחיתות; תמיד נלחם על מנת שקולה של שדרות יישמע, ששדרות תהיה מקום טוב לחיות בו. זאת הוא עשה באמונה שלמה ומתוך תחושת שליחות גם אם לעיתים לא ראיתי את הדרך שבה פעל עין בעין.

ששון שרה. ציורו של סימון לזמי

עם השנים קיבל שרה במה ציבורית רחבה בתקשורת הארצית ולא רק במקומית. בכל פעם שרצו להראות את פניה של שדרות, התחילו את הכתבה עם פניו של שרה בחנות המכולת שלו. רוב הכתבות העיתונאיות, אם לא כולן, התחילו בחנות שלו, כמו איזה תמונת דז'ה-וו באופן ששדרות מיוצגת בעיני התקשורת, או איך שהתקשורת בחרה למסגר את הכתבות על שדרות. את התזכורת האחרונה ראינו לפני כמה שבועות ב"אולפן שישי" עם דני קושמרו ואמנון אברמוביץ בכתבה על שדרות לקראת הבחירות שבה הוא השתתף.

אז ניסינו לברוח מהתדמית שאותה ייצג שרה, והמחמאה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל הייתה "אתה לא נראה שדרותי". ממרחק הזמן והשנים ברור שהייתה זו תפיסת עולם מעוותת בנוגע לחינוך שקיבלנו, לתרבות ולמסורת שממנה באנו

לא תמיד הסכמתי עם תפיסותיו, לעיתים אף התביישתי באופן שבו הוא מייצג את שדרות ובאופן שבו נראתה חנות המכולת שלו כמיקרוקוסמוס לאופן שבו שדרות נתפסת בקרב הציבור. אך ללא ספק, במהלך כתיבת עבודת הדוקטורט שלי על שדרות ושער הנגב, לא יכולתי שלא לכבד את תפיסותיו ואת עיקשותו לשנות את המציאות של שדרות במשך יותר מארבעה עשורים. אין כמעט מאבק חברתי או עניין שקשור לשדרות ששמו של שרה לא נקשר אליו. שרה היה איש בעל אומץ רב שתוכו כברו, ולא פחד מלהציג את עמדותיו שהיו לפעמים קשות לעיכול, גם לתושבי שדרות כמוני שלא רצו להישמע כמו אותם אלו שכל הזמן בוכים "אכלו לי, שתו לי", אלא להיראות כקבוצה של צעירים שלוקחים את גורלנו בידינו. אז, ניסינו לברוח מהתדמית שאותה ייצג שרה, והמחמאה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל הייתה "אתה לא נראה שדרותי". ממרחק הזמן והשנים ברור שהייתה זו תפיסת עולם מעוותת בנוגע לחינוך שקיבלנו, לתרבות ולמסורת שממנה באנו.

שרה נהג לכתוב בתקופות מסוימות על בסיס שבועי בעיתונות המקומית. במהלך השנים כתב שרה בשני מדורים, "בשפתו של שרה" ולאחר מכן במדור שנקרא "כבשת הרש". שרה לא פחד להשתלח במה שנראה בעיניו חוסר צדק משווע ביחס של התנועה הקיבוצית ובעיקר קיבוצי שער הנגב כלפי עיירות הפיתוח בכלל ושדרות בפרט.

בעבודת הדוקטורט עקבתי אחר העיתונות המקומית והארצית על שדרות לאורך שישה עשורים. כתבותיו של שרה היו בין כתבות העיתונות שקראתי וניתחתי. היו לשרה מאבקים רבים וממושכים עם התנועה הקיבוצית. אך אין ספק שאחד המדורים הקשים והבוטים ביותר היו ביחס לקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות. בכתבה מאוגוסט 1999 הוא פרש יריעה רחבה יותר ומיקם את היחסים בהקשר היסטורי-פוליטי-לאומי. בכתבתו גולל שרה את ההיסטוריה של יחסי שדרות ועיירות הפיתוח עם הקיבוצים בכלל ויחסי שדרות עם הקיבוץ העירוני וקיבוצי שער-הנגב בפרט.

מתוך כתבה שבה השתתף ששון שרה, 22 בפברואר, "אולפן שישי" (צילום מסך מתוך אתר "מאקו")

"בשנת 1956 הקימה ממשלת ישראל את מעברת גבים דורות ולמעברה הביאו את היהודים שעלו מכורדיסטאן, אירן וממרוקו", כתב שרה. "את שדרות הקימו כדי למנוע חדירה של פדאיונים מרצועת עזה לשדרות. שדרות, נתיבות ואופקים הוקמו למטרות ביטחוניות לביטחון את הנגב הצפוני. אך לאחר שיישבו את העיירות בעולים נוצרה בעיית התעסוקה והמדינה העסיקה אותם בעבודות יזומות כגון קרן קיימת יעור ועוד לאחר ראיה שאי אפשר להעסיק עיירה שלמה בעבודות יזומות". (טעויות ההגהה במקור – מ"ג).

בהמשך, שרה עבר להתייחס למפעלים האזוריים שבשליטת הקיבוצים. הנרטיב שלו תיאר כלכלה-פוליטית לאומית מוגזעת, שבמסגרתה פועלים "שחורים" מנוצלים פעמיים על ידי בעלי המפעלים, פעם אחת מבחינה כלכלית (בעבודה קשה בשכר זעום) ופעם שנייה מבחינה פוליטית (בהובלתם לקלפיות בימי בחירות).

"השיטה פשוטה", קבע שרה. "העובדים השחורים היו משדרות והמנהלים באו מהקיבוצים. כל כמה שנים התחלפו המנהלים והעובדים 'השחורים' נשארו משדרות, מפעלי שער-הנגב ניפחו מנגנונים וחגגו על גבם של הכושים משדרות. המנהלים נהנו מתוספות שאין לחבר קיבוץ רגיל כמו אשל והוצאות נלוות, במיוחד טיסות לחו"ל ובילוי בבתי מלון, זה על גבם של תושבי שדרות שהיו עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה בשכר זעום. ובכל מערכת בחירות הובילו הקיבוצניקים את עובדי מפעלי שער-הנגב כמו כבשים לקלפיות".

אין ספק, למרות המורכבות ולעיתים אי ההסכמות שהיו לי עם שרה, קולו יחסר מאוד בנוף השדרותי. ברור לי מעל כל ספק שכל מה שעשה, נעשה מתוך תחושת מחויבות פנימית עמוקה לשדרות ולתושביה. נוח על משכבך בשלום ששון שרה, אני אתגעגע אליך. זה יהיה מוזר מאוד להגיע למרכז הישן ולא לראות אותך במכולת הכל כך מפורסמת. זה יהיה מוזר עד מאוד לעבור בידיעה שלא נוכל לראות את זיו פניך, להחליף כמה משפטים וגם להתווכח איתך על המצב בשדרות בפרט והמדינה בכלל. למרות המורכבות הרבה שהבאת איתך ואולי אף בגללה, אתה פניה של שדרות לטוב ולרע.

 

ד"ר מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר וכתב דוקטורט על הקשר בין עיירות פיתוח וקיבוצים בין השנים 2012-1950 

 

אודות מערכת ספירלה

מערכת ספירלה
אתר חדשות ומגזין שמופעל על ידי הסטודנטים במסלול עיתונות במכללת ספיר. יש לכם סיפור בשבילנו? כתבו לנו במייל, פייסבוק או טוויטר. חשאיות מקצועיות מובטחות.

המלצת קריאה

אחותו של אברה מנגיסטו: "מעצבן אותי שלא עצרו בעדו בגבול"

במלאת חמש שנים לחציית אחיה לרצועת עזה, סיפרה אלמנש מנגיסטו ל"ספירלה" כיצד הרגישה בפעם הראשונה שבה צפתה בתיעוד שלו עובר את הגבול ועל האמונה שיחזור