מייקל ג'קסון עם אחד מגיבורי הסרט. צילום מסך מתוך "לעזוב את נוורלנד"

"לעזוב את נוורלנד" מאלץ אותנו לשאול מי אשם יותר: אנחנו או מייקל?

באמצעות תיאורים גרפיים קשים לעיכול חושפים גיבורי הסרט הדוקומנטרי את מערכת היחסים החולנית עם אלילם מייקל ג'קסון. השאלה שעולה מ"לעזוב את נוורלנד" היא לא האם זה אכן קרה, אלא איך זה קרה ובחרנו שלא להאמין

236 דקות – זה הזמן שנדרש לניפוץ המיתוס על הזמר האמריקני המנוח מייקל ג'קסון. הסרט הדוקומנטרי "לעזוב את נוורלנד" ששודר בשבוע האחרון, מגולל את מערכות היחסים שקיים ג'קסון, עם שני גברים כשהיו בני שבע עד 14, על פי עדויותיהם. דרך עיניהם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק הצופים נחשפים אל הצד האפל, המכוער והנבזי של אגדת הפופ שכולנו הכרנו. מבחינה אינפורמטיבית הסרט אומנם לא מגלה הרבה חדש, אך העדויות המצמררות עשויות לסתום את הגולל על הטענה כי מדובר בעלילות דם רודפות בצע. האיטיות המייסרת והגילויים האמיצים של הקורבנות מספקים את הנפח הנדרש כדי לנפץ את המיתוס הגדול של הדמות הנערצת. העובדה כי לא מדובר בעוד ביוגרפיה של ג'קסון, אלא בסיפורי הקורבנות ובהשפעה של האירועים המדוברים על חייהם, היא זו שמאלצת אותנו להביט במחיר של הערצה עיוורת.

העדויות של רובסון וסייפצ'אק מספרות לנו את השתלשלות האירועים מרגע כניסתו של ג'קסון אל חייהם של הקורבנות ומציגות לנו עד כמה רחבה הייתה לדבריהם, ההשפעה והפגיעה שלו בהם. הן גם מראות לנו איך גם לאחר מותו, ג'קסון ממשיך להיות נקודה רגישה ומצלקת בחייהם. התיאורים הגרפיים והאמירות הנוקבות של השניים מראים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי אוסף הפרטים שחוזרים על עצמם בעדויות הקורבנות, מצייר מנגנון ניצול מיני מובהק, וכיצד על כל הסיפור מרוחה האמירה "הכתובת הייתה על הקיר". ניסיונות ההצדקה הרבים כמו "לג'קסון לא הייתה ילדות משלו" או "הוא בעצמו סוג של ילד" נראות מגוחכות למדי אחרי שמבינים כי מאחורי המעשים הללו עמד אדם שכנראה ידע שהם לא מעשים מוסריים, חוקיים או לגיטימיים.

בדיבור ישיר ולעיתים מנותק חושפים רובסון וסייפצ'אק דברים שהאוזן האנושית כמעט לא סובלת, למשל כשהראשון מספר באופן מעורר חלחלה כיצד ג'קסון ביצע בו מין אוראלי. התיאור מזעזע אך נדרש והכרחי. הוא גורם לצופה לחוש כמה המעשים המתוארים סוטים, לא נורמטיביים ומגונים בעליל. איש לא העלה בדעתו שהכביסה כה מלוכלכת, וכי חובה עלינו כחברה לכבס אותה בחוץ. כולנו ראינו את ההתנהלות השנויה במחלוקת שלו עם ילדים, את מסיבות הפיג'מות, החיבוקים והקרבה המוגזמת ובחרנו לשתוק. כעת, עלינו לאכול את מנת האמת המרירה שמגיעה לנו.

למרות התיאורים המבחילים, ההלם שמכה במהלך הצפייה נובע בעיקר מניצול התמימות של הקורבנות. רובסון וסייפצ'אק כילדים העריצו את האדמה שעליה ג'קסון דרך והוא הרס את עולמם. לאט ובמיומנות מטרידה, מסופר בסרט כיצד רכש ג'קסון את אמונם ואת אמון משפחתם על ידי הרעפת מתנות ושפע של תשומת לב, וכך סלל לעצמו את הדרך אל גופם. על פי העדויות, הוא בודד אותם מעולמם, גרם להם להאמין כי הוא רואה בהם משהו מיוחד ויצר אצלם ואצל הוריהם תחושה כי לעולם לא יפגע בהם.

קטעי הווידוי של השניים על הרגע שבו הם הכירו בכך שנפלו קורבן להתעללות מינית ופדופילית הם הקטעים בסרט שהעין מתקשה להישאר יבשה בהם

סייפצ'אק תיאר את מערכת היחסים שלו עם ג'קסון "לא בריאה" ונדמה כי לא ניתן למצוא הגדרה מדויקת מזו. השניים חוזרים במהלך כל הסרט על האמירה כי הם לא חשו בזמן אמת פגיעה או ניצול. מבחינתם, העובדה שאדם בסדר גודל של ג'קסון בחר בהם להיות החברים שלו הייתה עילאית. האחוזה שבה האירועים התרחשו, שבדיעבד היוותה מלכודת ילדים פר-אקסלנס, הייתה רק התפאורה לתחושה שלהם שהם זכו להגשים את משאלת לבם.

קטעי הווידוי של השניים על הרגע שבו הם הכירו בכך שנפלו קורבן להתעללות מינית ופדופילית הם הקטעים בסרט שהעין מתקשה להישאר יבשה בהם. למעשה, אחד המוטיבים שחוזרים על עצמם בסרט הוא הליך ההתפכחות. רובסון וסייפצ'אק ומשפחותיהם נמנו עם האנשים שהגנו על ג'קסון ואף העידו לטובתו בבית משפט. ההתמודדות עם האמת המכוערת הגיעה רק בשלב מאוחר יותר בחייהם. רובסון התוודה שהנקודה שבה הבין שהוא קורבן היה הרגע בו הוא הפך לאב בעצמו. רק כשדמיין את ילדתו חווה את אותן חוויות עם ג'קסון, הצליח להבין עד כמה מעוותת הייתה מערכת היחסים ביניהם.

הסרט, שעלה בישראל ב"יס" וב"סטינג טי-וי" עורר גלים בכל העולם ומעלה את השאלה "איך אף אחד לא אמר שמשהו שם לא בסדר?". כעת, מופנית אצבע מאשימה כלפי האימהות בטענה להפקרתן בניהן, אך הביקורת האמיתית והגדולה ביותר היא כלפינו. ג'קסון נחשד בעבר פעמיים בעבירות מין בקטינים. בפעם הראשונה התלונה בוטלה בעקבות תשלום של ג'קסון להורי הילד בסך של כ-20 מיליון דולר. בפעם השנייה ג'קסון זוכה מהעבירות. לאורך כל חייו, ג'קסון נשאר "נקי" מחטא ואף זכה לתמיכה עיוורת מהציבור.

מאז יציאת הסרט תחנות רדיו בכל רחבי העולם הודיעו כי יחדלו מלהשמיע את שיריו של ג'קסון לאלתר. תחנת הרדיו "גלגלצ" מסרה כי תפחית את כמות השירים שלו. השדר יובל גנור מתחנת הרדיו "כאן 88" שיתף סרטון שבו סיפר על חוויית הצפייה הקשה שלו בסרט. "חשבתי שמייקל הוא אדם פגוע, שרוט, מצולק, בודד. נפש מסוכסכת. האמנתי לדמות ה'פיטר פן' הזאת שהוא שיווק טוב כל כך", הוא שיתף. "רק אחרי שצפיתי בעדויות המצמררות, משהו השתנה. אני מבין שאני פשוט לא מסוגל יותר להשמיע את מייקל ג'קסון", הוא הצהיר. נדמה כי העולם מתחיל לעכל את האמת הקשה – אחת מאגדות המוזיקה הגדולות בהיסטוריה הייתה מפלצת.

"לעזוב את נוורלנד". בימוי והפקה: דן ריד; עריכה: ג'ולס קורנל; מוזיקה: צ'אד הובסון; צילום: מרגריט גודין ומייקל איזקיירדו. 236 דקות. משודר בישראל ב"יס" ו"בסטינג טי-וי".

אודות בתאל אלון

בתאל אלון
בתאל (בתיה) אלון - אוהדת כורסה בת 23 מבאר שבע. Don't believe the hype. Vamos Madrid!

המלצת קריאה

מרצה בספיר ברשימת המרצים "האנטי-ישראלים": "זו בריונות"

תנועת הימין "אם תרצו" הקימה אתר ובו שמותיהם של כ-80 מרצים באקדמיה שמוגדרים על פיה "פעילי שמאל קיצוני". ד"ר יעלה רענן, מרצה במחלקה למדיניות ציבורית במכללה, מופיעה ברשימה: "מטרתה - השתקת חופש הדיבור"