את בוקר הבחירות אתמול (שלישי) פתחתי בבית הספר לאומנויות “אפיק” בשכונת י”א בעיר בבאר שבע. למשך שמונה שעות שימשתי “סגן יושב הראש של הקלפי”. בתום שמונה השעות האלה עדיין לא הבנתי למה לחלק שמות תפקידים כאלה בומבסטיים לסטודנט שיושב ומוחק קוביות בטופס וסופר מצביעים.
עד השעה 15:00, סוף המשמרת שלי, הצביעו בערך שליש מתוך 650 בעלי זכות ההצבעה בקלפי מספר 176. רק כדי לסבר את האוזן, שכר הנטו שלי עמד על כ-600 שקלים. בקלפי כל אחד מתוך העובדים עושה משהו אחר. אחד מוחק קוביות, אחר מוחק שמות, עוד אחת מסמנת “וי” והאחרון מחלק מעטפות. שעמום במילה אחת, בשתי מילים אבטלה סמויה.
למרות השעמום דבר אחד הטריד אותי במיוחד. דבר שלא רציתי להיכנס אליו, עד שהבנתי עד כמה המצב חמור. שכונה י”א בבאר שבע ידועה כשכונה שבה מתגוררים בעיקר יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות. אני אומר את זה לא רק כתושב השכונה הצמודה, אלא גם לאחר רפרוף קצר בשמות הבוחרים.
בשמונה שעות העבודה הבנתי עד כמה האנשים כאן מנותקים, אולי בעל כורחם, מהמציאות. חלק מהבוחרים נכנסים עם פתקי הצבעה מוכנים מבחוץ ואף מסתירים אותם בפחד. “יש שם את כל הפתקים, עם אלה אסור להיכנס”, נאלצתי להרגיע. מאיפה הגיעה המחשבה שבפנים אין את הפתק “הנכון”? כמה הפחידו אותם ומי? חשבתי לעצמי.
חלק מהבוחרים מתקשים לדבר, מגיעים ללא הבעות פנים. חלק אחר – אנשים עם דמנציה. איך הם מסוגלים לבחור בכוחות עצמם את הפתק “הנכון”? אני לא שופט אותם. זה אולי יהיה הסוף של כולנו, שלי. אבל המחשבה מנקרת: עד כמה הם באמת מסוגלים לקבל את ההחלטה הנכונה עבורם או עבורי?
הנקודה שבה נשברתי כליל הייתה כשראיתי איש מבוגר עם תעודה של ניצול שואה שלא הבין מדוע הוא לא יכול להצביע. לא הייתה לו תעודה מזהה אחרת, שאינה התעודה של ניצול השואה. הוא לא הבין מה ההבדל בין התעודות. זה כואב, זה מעצבן, זה מכעיס.
מה משותף בין כולם? הפתק “מחל”. את מפלגת ישראל ביתנו הם שכחו, אולי לא כולם, אבל 15 מנדטים כבר לא יהיו פה כמו ב-2009. כדובר רוסית, עזרתי לא פעם אחת במהלך המשמרת לאותם מבוגרים ובמקביל התביישתי בעצמי על המחשבות האלה, אבל מה עליי לעשות? האם באמת אדם עם דמנציה רשאי לקבל זכות בחירה? לנהוג ברכב הוא לא יכול, אז למה להצביע כן?
ואז גם שאלתי את עצמי: האם הייתי חושב את אותו דבר על אנשים שהיו באים עם פתקים של המפלגה שבה אני תומך? ללא ספק – כן. האם צריך להגביל את זכות ההצבעה לגיל מסוים או לאחר מבחן מסוים – לדעתי, ברור שכן.
