“הנוקמים: סוף המשחק”. הסרט שכולנו נזכור איפה היינו כשהוא קרה

הראפר ג’ימבו ג’יי מתאר בשירו ”תזכרי איפה היית” עשרות רגעים מכוננים ושואל אותנו איפה היינו כשהם התרחשו. החל מרצח רבין ונפילת מגדלי התאומים, דרך הזכייה השישית של מייקל ג’ורדן באליפות ה-NBA ועד זכייתה של עדה יונת בפרס נובל. הרשו לי להוסיף ולשאול עוד שאלה – איפה הייתם ב-11 שנים של סרטי הנוקמים של מארוול? וגם איפה הייתם כש-181 הדקות של “הנוקמים: סוף המשחק” הוקרנו על מסכי הקולנוע? רק תירוצים מנומקים יתקבלו. לידה או מילואים הם לא אחד מהם.

לא צריך להיות חנון כדי לעקוב אחר הסרטים ולצפות שעות על גבי שעות בקונספירציות על סרטי ההמשך בעקבות סצנות הפוסט-קרדיטים והטריילרים הרבים שהציבו רף חדש, אחר ותקדימי לעולם הקולנוע. לא צריך להיות קולנוען כדי להבין ש-22 הסרטים המשתייכים לסדרת הנוקמים, החל מ”איירון מן” בשנת 2008 ועד הסרט הנוכחי “הנוקמים: סוף המשחק”, ועשרות הדמויות שהיקום הקולנועי של מארוול כולל בתוכו, הם לא רק אקשן ופיצוצים, אלא הרבה יותר מזה. הם כוללים אמירות חברתיות אמיצות ונועזות כמו ב”פנתר השחור” מ-2018 וב“קפטן מארוול”, שיצא לאקרנים רק בחודש שעבר. למעשה, מארוול לא מחכים לאקלים חברתי שיאפשר את העלילות והאמירות יוצאות הדופן האלה, הם פשוט קובעים עובדות בשטח ונותנים לקהל להתיישר לפי זה.

לקריאה נוספת:

“לעזוב את נוורלנד” מאלץ אותנו לשאול מי אשם יותר: אנחנו או מייקל?

“קפטן מארוול”: סרט בינוני המתיימר להיות חדשני

“ליידי טיטי” מביא למסך קול חדש ושונה של יוצאי אתיופיה

בסוף השבוע האחרון שבמהלכו יצא הסרט לראשונה לאקרנים, היה אפשר לראות את אולמות הקולנוע מתמלאים לא רק בחבורות של נערים ממושקפים ומכורים לדבר, אלא גם משפחות ואנשים מבוגרים שמבינים מול מה הם עומדים, שיודעים שמעקב אחר העלילה ביקום המארוולי לא בהכרח הופך אותך ל”גיקים” מוזרים. הם בעיקר רוצים לזכור איפה הם היו כשזה קרה.

הסרט מתחיל בנקודה שבה הפסיק הסרט הקודם. ת’אנוס קיים את הבטחתו ומחק במחי אצבעותיו חצי מהיצורים ביקום ולאחר מכן נעלם. גם רבים מהגיבורים, חברי הנוקמים, נעלמו – הפנתר השחור, ד”ר סטריינג’, ספיידרמן וסטאר לורד. כעת, הנוקמים ששרדו את נקישת האצבעות מנסים לשקם את חייהם ולחשוב על פתרון ותיקון למצב. סצנות הפוסט-קרדיט מ”קפטן מארוול” ומ”מלחמת האינסוף” גילו לנו על הצטרפותה של קפטן מארוול שנקראה באמצעות הזימונית ברגעיו האחרונים של ניק פיורי, והטריילרים חשפו שאנטמן והוקאיי יגיעו בדרכים מסוימות שיתבררו במהלך הסרט.

כל רגע בעלילת הסרט – שבו צפיתי באולם רגיל ולא באולם 4D – היה מטלטל: בין שמחה שמלווה במחיאות כפיים סוערות וקריאות התלהבות לבין עצב (היו כמה מסביבי שדמעו, בעוד שלי נכנס משהו לעין), לבין הבנה מה הולך לקרות עוד רגע והפתעה ובלבול מוחלט כשזה לא קרה. (המשך הטקסט מלווה בספוילרים, ראו הוזהרתם).

האחים רוסו, שזהו הסרט הרביעי שהם מביימים באולפני מארוול, התעלו על כל הציפיות כשהם מוליכים את הקהל יד ביד בתוך מבוך שמורכב מאפקטים מרהיבים וסצנות קרב המוניות (הקרב האחרון בסרט הקודם נראה כמו התגוששות בוץ ליד זה), אבל לא רק. יחד עם התסריטאים כריסטופר מרכוס וסטפן מקפילי, שכבר עבדו איתם בסרטים הקודמים, הם לא מוותרים על ההומור המוכר של סרטי מארוול – אף שהיה אפשר לוותר על חלק מהבדיחות של ת’ור – והרחיבו ברגישות דמויות שבסרטים הקודמים היו שטוחות או לכל היותר ציניות ומרוחקות. דווקא הרגישות שבדיאלוגים ובכניסה לחיים הפרטיים של הגיבורים היא זו שהעצימה חלקים רבים, שיכלו להיחשב מיותרים.

קרוב ל-30 דמויות מרכזיות מהסרטים הקודמים קיבלו מקום של כבוד, גם אם הוא התבטא בזמן מסך קצר. הסרט כלל הרבה רפרנסים לסרטי העבר, החל מסצנת הקרב במעלית של קפטן אמריקה מול רומלאו מ”קפטן אמריקה: חייל החורף”, ועד משפטים מסרטים קודמים שהפעם הפכו ללעג. כך למשל, בקרב שבין קפטן אמריקה של ההווה לבין קפטן אמריקה של 2012, האחרון השוויץ ואמר לו: “אני יכול לעשות את זה כל היום”, והקפטן מההווה ענה בחוסר סבלנות: “אני יודע!”.

סצנה נוספת בולטת בסרט הייתה סצנת הקרב הנשית בהובלת קפטן מארוול, מכשפת השני – וונדה מקסימוף, פפר פוטס, ולקיריה והצרעה שיוצאות יחד להילחם בת’אנוס כדי שהכפפה תגיע למכונת הקוונטים שבוואן החום – מה שלא צלח בסוף. דווקא זה מדגיש את איכותו של הסרט הכי טוב בסרטי מארוול.

בכל פעם שנראה שהנוקמים עומדים לנצח, קורה משהו שהופך את הקערה על פיה. נביולה מסתנכרנת עם נביולה מהעבר ומסגירה פרטים רבים על הפעולה, הטילים שספינתו של ת’אנוס ממטירה על הנוקמים, רגע אחרי שהאלק נוקש באצבעותיו ומחזיר את המצב לקדמותו; קפטן אמריקה, סטארק ות’ור נלחמים בת’אנוס והוא גובר עליהם; והרגע שבו ת’אנוס גובר על קפטן מארוול ומצליח לקחת שוב את הכפפה ולנקוש באצבעות. ברגעים האלה לכולם היה חשש מסוים שהאחים רוסו עומדים להתעלל בכולם ולסגור את המסע הזה שוב בטעם מר כמו בסרט הקודם. אך לבסוף, נותרנו בתחושה טובה. היה נדמה שהיו 14 מיליון אופציות לסיום, אבל רק אופציה אחת טובה. ובה הם בחרו.

נותר רק לקוות, שבצומת הזה, הרגע שבו נפרדנו מכמה גיבורים – האלמנה השחורה, סטיב רוג’רס כקפטן אמריקה וטוני סטארק (איירון מן), האולפנים ששינו לבלי היכר את עולם הקולנוע, ידעו לבחור בפנייה הנכונה ולהשאיר את המפתחות לעולם טוב יותר אצל הגיבורים הראויים לכך. ואולי המשפט שטוני סטארק אומר לפפר גם בהקלטה הראשונה בחללית בתחילת הסרט וגם בהקלטה לפני תחילת המסע בזמן – “חלק מהמסע הוא גם הסוף”, בעצם מכוון אלינו, לצופים שהיו חלק מהמסע.

“הנוקמים: סוף המשחק”. בימוי: אנתוני וג’ו רוסו. תסריט: כריסטופר מרכוס וסטפן מקפילי. עריכה: ג’פרי פורד. שחקנים ראשיים: כריס אוונס, רוברט דאוני ג’וניור, סקהרלט ג’והנסון, מארק רופאלו, ג’וש ברולין, ג’רמי רנר, דון צ’ידל, פול ראד, כריס המסוורת’. מוזיקה: אלן סילבסטרי. צילום: טרנט אופאלוך. 181 דקות.

דירוג: 5 כוכבים