קוראים לי בר רבינוביץ’ ואני חצי אשכנזייה וחצי מרוקאית. סבי וסבתי מצד אמי נולדו במרוקו וסבי וסבתי מצד אבי נולדו בליטא. מאז ומתמיד ידעתי שהצד האשכנזי שלי חווה את השואה על בשרו. סבא רבא שלי, הרב שלמה אביגדור רבינוביץ’ נרצח על ידי הנאצים. חלק מילדיו נרצחו גם הם, וחלק ברחו. אחד מהם הוא סבא שלי, הרב אהרן רבינוביץ’ שעלה לארץ והקים משפחה. תמיד ידעתי שהצד האשכנזי לא מקבל פיצוי כספי מגרמניה. סבא אהרן התנגד להסכם השילומים והיה מפגין קבוע נגד ההחלטה של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. הוא סירב בכל תוקף לקבל כסף גרמני. לצערי, לא זכיתי להכיר אותו ואת סבתא קילא ואף פעם לא שמעתי ממנו על מה שעבר.
מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי שדווקא המשפחה המרוקאית שלי מקבלת פיצויים. שמעתי על כך ביום שבת רגיל למדי, לפני כשנתיים, בעת ביקור אצל סבי וסבתי, אשר ואסתר בר-חלפתא. במהלך השיחה, סבתי סיפרה שהיא וסבי מקבלים כספים מגרמניה כחלק מפיצויים על אירועי השואה. בהתחלה לא האמנתי. “אבל אתם ממרוקו”, פסקתי, “מה הקשר שלכם לשואה?” סבא התעקש והלך במהירות לחדרו, הוציא קלסר מסמכים עבה והראה לי את הטפסים. הוא צדק. נדהמתי והתחלתי לחקור אותם.
“קיבלנו בדואר מענק כספי לכל אחד בסכום של 2,556 יורו”
סבתא אסתר נולדה בשנת 1945 בעוד סבא אשר נולד ב-1935, שניהם במרוקו. מגיל מאוד צעיר הרגישו שהם מיועדים אחד לשנייה. אחרי שהתחתנו הם עלו לישראל ב-1956 למושב זנוח, וזמן קצר לאחר מכן עברו לאשדוד. שם הם גרים עד היום. אף שהצבא הגרמני לא דרך פיזית על אדמת מרוקו, השפעתו היתה רבה. מרוקו באותה התקופה היתה בשליטת צרפת, שהובסה על ידי הצבא הגרמני והקימה את ממשלת וישי תחת חסות הנאצים. זו הממשלה ששללה את אזרחותם של יהודי מרוקו והפקיעה את כל רכושם.
סבתא אומנם נולדה כשהמלחמה נגמרה, אבל היא שמעה בבגרותה את כל הסיפורים מהוריה. “אני לא יודעת איך אמא שלי ידעה מה קורה בגרמניה. הרי לא היו לנו עיתונים או רדיו ובטח לא טלוויזיה. סבא, כילד במרוקו, שמע על מעשי הגרמנים. “אני זוכר שהיה יום חם במיוחד. אמא שלי ישבה במרפסת ואמרה לי בערבית שהחום הקיצוני זה בגלל שאחינו היהודים נשרפים בגרמניה. היא סיפרה לי שיש שמועות שעושים מעצמות היהודים סבון. מרבונים (מסכנים)”. סבא לא הבין את המשמעויות של זה כילד אבל כשהגיע לישראל ולמד על השואה הבין לעומק את מה שגילה מאמו כבר במרוקו.
“הם לא רוצים שיקנו את הסבל שלהם והם לא רוצים לגעת בכסף עם דם”
“הייתי ילד, לא הבנתי ולא פחדתי. אני יודע שהזמינו את כל היהודים בקהילה למשרד מסוים ושם הם היו צריכים להצהיר על כל רכושם, עד רמת הכפית של התה. הפקיעו את כל הרכוש שלהם”. סבא אשר גם זוכר את היחס של המוסלמים במרוקו בעקבות השמועות על המלחמה ועל תאי הגזים: “הערבים שלפני כן אכלו ושתו אצלנו פתאום שמחו. אמרו לנו שתכף יגיעו הגנרלים ויהרגו אותנו”.
את השילומים הם מקבלים משנת 2015 בלבד. השמועה הגיעה אליהם דרך קרובת משפחה שסיפרה להם ששמעה במועדון הגמלאים שהוחלט להעניק פיצוי לעולים ממרוקו. “כמובן שהיינו צריכים להוכיח שגרנו שם. שלחנו את הכתובה שלנו ואת תעודת השוחט שלי וקיבלנו בדואר מענק כספי לכל אחד בסכום של 2,556 יורו”, הם מספרים. “מאז הם שולחים אחת לשנה לכל אחד פיצוי שנתי של קרוב לארבעת אלפים יורו, ואנחנו גם לא משלמים על תרופות שנמצאות בסל התרופות”.
על ההחלטה של סבא אהרן לא לקבל כספי שילומים אומרים סבא וסבתא: “אני מבין אותם. הם עברו שם דברים איומים ונוראיים. הם לא רוצים שיקנו את הסבל שלהם והם לא רוצים לגעת בכסף עם דם. לא משנה כמה זמן הם ישלמו את הפיצויים האלו, גרמניה לא תתנקה ממה שקרה. צחוק הגורל הוא שהיום גרמניה מוכרת לישראל צוללות”.
