ניצול השואה מרדכי גרוס. צילום: ארכיון תמונות פרטי

"לאהוביי שלום": המכתבים ששלח לי סבי ניצול השואה

מרדכי גרוס השתייך לקהילת יהודי סוצ'בה שגורשה ב-1941 מהעיר הרומנית לאוקראינה. במכתבים ששלח לנכדיו תיאר את סיפורי הזוועה שחווה בזמן השואה ואחריה. קטעים מהמכתבים נחשפים ב"ספירלה" – על ידי נכדתו

מאת שירה אלטמן יום – טוב

אתחיל בווידוי: להיות דור שלישי לשואה זה מחייב. העברת הסיפור והזיכרון לדור הרביעי שלא תמיד זוכה להכיר את הדור הראשון היא חוליה מכרעת בשרשרת זיכרון השואה. סבא שלי מרדכי גרוס נולד בי"ג באב, תרפ"ט (1928) בעיר סוצ'ובה שבחבל בוקובינה, צפון רומניה של היום. קהילת יהודי סוצ'ובה, בהם סבי ומשפחתו, גורשה באוקטובר 1941 מהעיר. מאז שנולדו נכדיו, ואני בהם, נהג סבי לשלוח לנו מדי חודש מכתבים שבהם סיפר על קורותיו וחוויותיו בזמן השואה.

"זכרוני לא מרפה ממני ודורש שאמשיך לכתוב ולשחזר את כל ההיסטוריה, לכתוב ולספר את קורות המשפחה שהם חלק מקורות עם ישראל במאה הקודמת. לזכור ולא לשכוח", הסביר באחד ממכתביו, סבי שנפטר בחג סוכות תשע"ג (2012). סיפורו מובא כאן ביום השואה והגבורה שחל היום (שלישי) במילותיו שלו, במכתבים שחיבר לאורך השנים.

"סבא מאיר הבטיח לי כי מיד לאחר בר המצווה אסע ללמוד בישיבת ויז'ניץ. י"ג באב תש"א (1940) – לרגע קט סבא מהדק לי על היד את התפילין ומיד כולם התפזרו. אסור היה לשלושה יהודים להתכנס ביחד. מלחמת העולם השנייה בעיצומה. בבוקר אחד השמיים השחירו מאווירונים של הגרמנים. התחילה המלחמה על רוסיה, על ויז'ניץ אפשר רק לחלום".

ד' בחשוון תשס"ב (2001)

הגירוש מסוצ'ובה

"יום חמישי, י"ח בתשרי תש"ב, 9.10.41.

אבי קם מוקדם בשעה 5:00 ויוצא לשוק. כשחוזר מספר שקורה משהו. ב-8:00 הכול ברור, מגרשים אותנו מביתנו. הודעות עירוניות נמסרו לציבור ע"י איש העיירה והוא מסר את ההודעה: 'בשעה 16:00 על היהודים הגרים ברחובות אלה להתייצב בתחנת רכבת איצקני'. כל הלילה אבא מכין תרמילי גב לכל אחד, אורזים מה שאפשר. קרונות משא מחכים לנו, נדחסים פנימה ועם רדת הליל – ליל הושענא רבה, במקום לשבת בבית כנסת אנחנו נוסעים ליעד לא ידוע. גם סבא אברהם-אלתר וסבתא סאסי איתנו. בלילה בקרון, ברל דרוקמן מתחיל לשיר: 'הושע-נא למענך אלוהינו' – כל הקרון בוכה ושר איתנו.

"במוצאי שבת אנחנו מגיעים לאטקי שליד נהר הניאסטר. העיר ריקה מאדם. מצווים עלינו להחליף את כל הכסף הרומני ברובלים. הבנק המאולתר במקום נותן לנו רובל אחד עבור 40 ליי. דברי זהב יש למסור לבנק תמורת קבלה שלא שווה כלום. כל מי שלא עושה כך – דינו מוות. על קירות בתים אנו מוצאים כתובות כתובים בדם 'כאן הרגו 20 יהודים', 'כאן הרגו 30 יהודים'".

בספר קהילת סוצ'ובה מוזכר שבחלק מהכתובות שנמצאו על קירות הבתים נכתבו גם אזהרות כמו "כאן נרצח פלוני, אתם הבאים בתור", ובקשות לאמירת קדיש על הנרצחים.

הקהילה נודדת עוד ולבסוף מגיעה לעיר מורפה.

"לילה ראשון במורפה עבר בפחד גדול. סבא אברהם-אלתר חלה מאוד והוא מוכנס לבית חולים מאולתר. ביום שישי, ג' בחשוון. סבתא סאסי, אמי מורתי ואני נפרדים פעם אחרונה מסבא. בשבת סבא נפטר. ביום ראשון קוברים אותו ומקום קבורתו לא נודע לנו עד היום".

כ"ז באייר תשס"ב (2002)

בצל המלחמה

"לאהוביי שלום,

מצאתי שיר שמתאים למזג האויר בחוץ: 'ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים' ובזכרונותיי נדלק זיק של רוחות וסערות שקרה לי רק אתמול, חורף 1943. אנו נמצאים בעיירה שכוחת אל מורפה באוקראינה. הבית ריק, אין שום זכר למזון או מצרכי אוכל.

"בוקר אחד, החורף בעיצומו. נדמה היה שיהיה יום יפה. אמי מורתי מתכוננת לצאת לכפר להביא קצת תפוחי אדמה תמורת איזה בגד. בחורף הכפריים כמעט ולא באים העירה ואין עם מי לסחור, היינו מחליפים בגד תמורת מזון. אמא מעירה אותי בבוקר מוקדם שנספיק לצאת וגם לחזור לאור יום. יוצאים לדרך בערך 10 ק"מ בשלג גובה חצי מטר. באמתחתנו הסחורה, חולצה משובצת של אבא, שמלה של אמא, חמש קופסאות סיגריות, 10 קופסאות גפרורים, 10 מחטים.

"השמש זורחת מקצת קרניה שלא מסוגלים לחמם. בין רגע משתנה מזג האויר, רוחות עזות מתחילות ליילל, אין שום מחסה. הספקנו כבר יותר מחצי הדרך ולא כדאי לחזור הביתה עם ידיים ריקות. בבית אחד קיבלנו כמה ק"ג תפוחי אדמה תמורת החולצה של אבא וקצת בצל עבור שני מחטים. אמא מחייכת, ברוך השם אנחנו מביאים הביתה קצת מזון. בבית חיכו לנו אבא, שרה, מלכה וחיה וסבא ישעיהו. סבא הציע שמתפוחי האדמה הקטנים נכין חנוכייה כי בעוד חמישה ימים יהיה כ"ה כסלו".

ז' בטבת תשע"א (2010)

המכתב ששלח סבא גרוס בתאריך ז' בטבת תשע"א (2010)

"בימים הקשים של המלחמה בנכר רעבים ללחם ללא בגדים נגד הקור האירופי, סבא היה יושב ולומד איתי פסוק חומש ורש"י, דף גמרא בספר קרוע שמצאנו בעיירה. הזנדרמיה הרומנית רודפת אותנו, לוקחים את הגברים לעבודה רחוק רחוק. הרבה לא חוזרים או חוזרים נכים. אין שום אור באופק. אצל כולם העיניים כבויות לא רואים שום תקווה.

"סבא שעיה תמיד מחייך ומסביר לי את פרשת השבוע. לא ביקש מאבי דבר. התפרנס לבד ממכירת משקפיים משומשות. כולנו גרנו בחדר אחד. בפינה אחת היה הדרגש של סבא ולידו כיסא מאולתר שעליו כל רכושו כולל חצי כיכר לחם שלו. מדי פעם הייתי מקבל ממנו חצי פרוסת לחם: 'תאכל מרדכל'ה, תאכל'. ערב יום כיפור תש"ד בחוץ קר, גשם ובוץ. 'בוא איתי מרדכל'ה נלך לטבול בנהר. איך אוכל לעמוד ביום הדין לפני בורא עולם בלי טבילה?' ליל כל נדרי עצוב מאוד, יש המון אלמנות ויתומים טריים. אני עומד ליד סבא ועוזר לו לשיר ולפתע סבא מכריז בקול: 'ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה…אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'. ימים חולפים, פליטים שברחו מהאזור הגרמני הגיעו. מספרים על הגיהינום. הורגים ומחסלים ערים".

י"א בתשרי תשס"ד (2003)

החזרה לסוצ'ובה וההעפלה לישראל

"לאחר שלוש שנים, בפסח התחלנו לשוב הביתה. הצבא האדום שחרר אותנו מהגרמנים. רכשנו סוס ועגלה ונסענו מספר ימים עד שהגענו לעיר בריצן במולדביה שם שהינו עוד שנה וב-1945 שבנו לעיר מולדתי".

"בקיץ תש"ז 1947 בישיבה בסניף בני עקיבא בסוצ'ובה, מחליטים מי יעלה בעלייה הראשונה ששליחי ארץ ישראל מארגנים כעת. יש החלטה בארגון החלוץ של התנועה לפיה הפעם תהיה עלייה גדולה של 15 אלף איש. מיד אחרי סוכות תש"ז יש 60 איש, נוער ומשפחות על המזוודות ומחכים לאות הפלגה, כ"ט בנובמבר שימח אותנו מאוד. ב-22.12.1947 עזבנו את עיר מולדתי סוצ'ובה, היה זה יום סוער. פשוט לא יכולת לראות חמישה מטרים לפניך מרוב השלג. נסענו לגבול בולגריה, שם סבלנו מקור עז. אישה אחת בשם גולדשטיין לא הרשתה לנו לישון. רקדנו כל הלילה, אחרת מי יודע איזה חלק מהגוף היה קופא מקור. אנחנו מגיעים לנמל בורגו בבולגריה ולפנינו שתי אוניות גדולות מחכות לעולים. תמונה מרהיבת עין: נער וזקן עם תרמיל על הגב צועדים ועולים לאוניה לפי סדר מופתי, אנשי האונייה מכוונים כל אחד לקומה שלו. יהודי עם קפוטה ושטריימל מחזיק ספר תורה ואחריו יתר העולים שרים ורוקדים. טיפסתי על תורן של האונייה והסתכלתי על המראה המרהיב, עיניי זלגו דמעות למראה הנדיר. כך שמים וים, רואים אופק לא מוכר".

חנוכה תשע"ב (2011)

המכתב ששלח סבא גרוס בחנוכה תשע"ב (2011)

אוניית המעפילים "פן-יורק" שעליה היה סבי, נתפסה תחילה בידי הבריטים והם העבירו אותם לקפריסין. באוגוסט 1948 סבי עלה ארצה וחודשיים מאוחר יותר התגייס לצה"ל. את סוף מסעותיו והשתקעותו בארץ ישראל הוא תיאר במכתב במילים הבאות:

"אהוביי. מאורעות הגלות חלפו, הגענו ברוך השם לארצנו הקדושה והעם לוחם על חרותו. היום כשקרני השמש מעוררים אותי בבוקר אני מודה לאלוקים על שזיכני עד הלום להקים בית יהודי. נשיקות, אבא וסבא מרדכי".

י"ג באב תשס"ב (2002), יום הולדתו ה-74 של סבי מרדכי גרוס

אודות מערכת ספירלה

מערכת ספירלה
אתר חדשות ומגזין שמופעל על ידי הסטודנטים במסלול עיתונות במכללת ספיר. יש לכם סיפור בשבילנו? כתבו לנו במייל, פייסבוק או טוויטר. חשאיות מקצועיות מובטחות.

המלצת קריאה

"תקציבים של ליגה שלישית באנגליה": מדוע רמת הכדורגל הישראלי בירידה?

בפתח העשור החדש הפער בין המועדונים הישראלים למועדונים באירופה הולך וגדל. שלושה פרשני ספורט מנתחים בשיחה עם "ספירלה" מציעים נקודות לשיפור