יום הזיכרון הוא יום מורכב בשבילי. כילדה חרדית בבית ספר חרדי, בכל יום כזה אני וכיתתי נהגנו להסתכל מבעד לחלונות ולצפות במאבטח החילוני עומד בצפירה. הוא היה עומד ואנחנו היינו צוחקות. במשפחה הגרעינית שלי אף אחד לא עשה צבא ואמא שלי מעולם לא דאגה בלילות על הבן החייל שיצא למבצע מיוחד. את הז’רגון הצה”לי אני לא מכירה וכשסביבי מדברים על השירות הצבאי (בטח הקרבי) אני שותקת. אין לי מה להוסיף ואני גם לא רוצה לצאת ‘ההיא שלא יודעת כלום על צבא’. ביום הזה אני תמיד יושבת מרותקת מול המסך. אני רוצה לשמוע הכל, כל סיפור וכל אירוע. ולהתחבר באמת. רוצה לכאוב את כאב המשפחות השכולות ולבכות יחד איתם על מה שלא הבנתי אז, ועל מה שאני מבינה היום. (בר רבינוביץ’-מיכאלי)
יום הזיכרון השנה עבורי הוא בבחינת רכבת הרים רגשית, כזו הגורמת לשק הדמעות לעבוד יותר מהרגיל. התקפת הטילים בתחילת השבוע הזכירה לי פתאום עד כמה הכול נפיץ – תרתי משמע – ועד כמה המציאות בישראל היא שברירית ולא צפויה. החשש והחרדה מתחלפים לפתע בתחושת כבדות. אין רגע דל ולרוע המזל הדבר גובה קורבנות. מדי שנה, אני משתדלת להגיע לטקס השנתי, שנערך בנתיבות לזכר החללים במערכה ובעורף כמו רבים אחרים, במטרה להשתתף בהתייחדות הקולקטיבית לזכרם. סיפור החיים של כול אחד ואחת מהנופלים מצייר דמות צבעונית ומורכבת עם פנים, עם שאיפות ועם חלומות. דמות שהייתה ואיננה עוד. לפני המעבר החד ליום העצמאות רווי החגיגות חשוב שנחלוק להם כבוד ונבין את ערכם היקר מפז של החיים. (זהבה מקונן)
יום הזיכרון בשבילי הוא מועד שאני מנסה להדחיק כמה שיותר, אך יודעת שלא אצליח. בכל שנה אני חווה קושי רב בהכלת היום הזה, ובכל שנה קשה לי יותר. אני עומדת בצפירה ואז יושבת מול הטלוויזיה ופשוט בוכה. לפני שלוש שנים בדיוק יום הזיכרון קיבל משמעות חדשה עבורי, כשחבר ילדות שלי החליט שהוא מסיים את חייו בעת שירותו הצבאי. לא אשכח את הרגע בו נודע לי על הטרגדיה. הייתי בבית וצפיתי בטקס הדלקת המשואות כשהוריי לקחו אותי לצד וסיפרו לי על מותו. כך יצא שכמה רגעים לאחר מכן ישבתי במרפסת של הבית שלי וצפיתי בדממה בזיקוקי יום העצמאות, רגע שיישאר בזיכרוני לעד. (נעה פישר)
יום הזיכרון עבורי הוא אחד מהימים שמסמלים את הישראליות יותר מכל. ביום הזה כולנו יחד, תומכים אחד בשני, מראים את היותנו עם מיוחד שלמרות הכול נמצא אחד בשביל השני. לרגע אחד המחלוקות שיש לנו במדינה (והן רבות מאוד) מתגמדות והופכות לשוליות. לפי דעתי, זה חשוב שיום אחד בשנה נתחבר לכאב ולדברים שהם לא נוחים. זה מחבר בין כולם, ונותן לנו יותר משמעות להיותנו בארץ ובמדינת ישראל, גם אם לא תמיד רואים את זה. הצבא והמצב הביטחוני הוא חלק מאוד משמעותי מהיותנו ישראלים, וזה כנראה לא ישתנה בעשורים הקרובים, אז אני חושב שראוי לכבד את הנופלים ונפגעי פעולות האיבה, להסביר עליהם, לספר על המקרים שקרו להם ושיהיה יום אחד בשנה שבו כל העם מתייחד עם האנשים שהקריבו את עצמם למענו. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. (אמיתי דואק)
יום הזיכרון בשבילי זה לרכז את הזיכרונות שצצים בכל יום ליום אחד מרוכז. יום מלא בנאיביות ומשפטים עמוסי קלישאות ונטולי ציניות על חיילי צה”ל שבזכותם אנחנו פה. על גיבורי ישראל שמסרו נפשם על אדמת הארץ. יום הזיכרון בשבילי הוא לחשוב על חבריי לגדוד גיא, נירן, מידן, אליאב ועדי, שחייהם שנגדעו בידי מחבלים. לחשוב איך הם יכלו לפרוח, ואיזה בית הם היו מקימים, במה היו לומדים ואיזה חיים יכלו להיות להם. מתוך כך ציוו לנו שלא להפסיק, לא לעצור ולא להתייאש על אף הקשיים, ובזאת לקיים את חייהם שנפסקו בשביל שאנחנו נמשיך. (ישי אלמקייס)
יום הזיכרון הוא יום עצוב עבור כל אזרחי ישראל. הוא יום שמזכיר את ההפסד של הנפשות שהגנו על המדינה שבה הם חיו, אני לא מסתכלת על זה מנקודה של מלחמות או אויבים. אני רואה את זה כבני אדם שמתו לפני שהשיגו את חלומם. הלוואי שהמלחמות היו בפרחים ולא באקדחים. אם היינו מקבלים את האחר ולא מתעלמים מקיומו כבן אדם – לא היה זה יום של הפסד נפשות. (קרם אבו-גנאם)
יום הזיכרון בשבילי הוא יום לא ברור. לא איבדתי חבר או קרוב משפחה. רק ממעגל החברים הרחב אני מכיר כמה סיפורים כואבים. את הכאב שלהם לא אבין לעולם ומקווה שלא אצטרך להיות במקומם. כעולה חדש שעלה בגיל 8, הצפירה הייתה בשבילי משהו משונה, לא ברור. לקח לי כמה שנים להבין את המשמעות לעומק. עכשיו כשאני מבין לחלוטין את המשמעות ומאמין בה, אני נתקל בדיסוננס עם עצמי. נושא הדת וקריאת התפילות בטקס לא ברורים לי. איך זה מתקשר אחד עם השני? לא כל החללים יהודים, וראוי לציין זאת, והגיע הזמן שהטקס יהיה נקי מהדת. אבל זאת רק דעתי, ומי אני שאכתיב את הטון, נהג ג’ובניק שעשה שבוע – שבוע. זה עובר בראשי כל טקס. (איליה יגורוב)
יזכור.
