מאת ארנולד נטאיי
אין אוהד של הפועל באר שבע שהעיניים שלו נותרו יבשות כשהבין שהמשחק האחרון שזכה לראות בקריירה של מאור מליקסון היה זה שהתקיים לפני שבועיים נגד בית”ר ירושלים. זו הייתה סגירת מעגל לסיכום הקריירה של מליקסון: בית”ר – הקבוצה הראשונה שנתנה לו את הבמה הגדולה ומולה הקבוצה שמזוהה איתו לאורך כל הקריירה – הפועל באר שבע.
אני כותב את המילים האלו בקושי רב בתור אוהד הקבוצה מגיל 10. אפשר לומר שאני ומליקסון הגענו באותו זמן להפועל באר שבע. לפני שלוש שנים קניתי חולצה שלו כי רציתי שיחתום לי עליה. ניגשתי אליו, וסיפרתי לו את הסיפור. הוא הסתכל עליי, חיבק אותי, הודה לי שקניתי את החולצה ואמר שכואב לו שבזבזתי על זה כסף במקום לבקש ממנו חולצה במתנה. רק מהסיפור הזה אפשר להבין איזה אדם זהב הוא, ולא רק על המגרש – גם מחוצה לו. הטור הזה נכתב כמילות פרידה אך זוהי כמובן רק פרידה ממליקסון שעל המגרש, בתקווה שנראה אותו חלק מהצוות המקצועי של הקבוצה עוד שנים רבות.
כשמליקסון הגיע להפועל באר שבע לראשונה ב-2008, היא עוד הייתה קבוצת “אמצע טבלה” בליגה הלאומית שנרכשה מעט קודם לכן על ידי אלונה ברקת. אוהדי הקבוצה יכלו רק לחלום להגיע לליגת העל אחרי הרבה שנים בליגה השנייה בארץ ועם מליקסון, החלום אכן התגשם. מהרגע הראשון שבו לבש את הספרה חמש על החולצה האדומה של הפועל באר שבע (שבהמשך תהפוך ל-24), הבינו האוהדים שהשחקן עם ה”בייבי-פייס” מיבנה הוא לא מה שהם היו רגילים אליו עד כה. הוא מסוג השחקנים ששומע את האוהדים שרים “לשחק בשביל הסמל” ובאמת עושה זאת. אפשר לקרוא לזה: אהבה ממבט ראשון.
כבר בעונה השנייה של מליקסון בקבוצה הוא הפך להיות הקפטן. מנהיג על המגרש וגם מחוצה לו. מהיציע עלתה התרגשות בכל פעם שהכרוז קרא בשמו ולמרות שהקבוצה לא הייתה בשיא שלה לאורך השנים בקדנציה הראשונה שלו בקבוצה, וסיימה בכל פעם בפלייאוף האמצעי, הוא היה התקווה היחידה שלה. עד שהגיעה התפנית עם המעבר שלו לקבוצה הפולנית ויסלה קרקוב ובהמשך לליגה הצרפתית. לאחר כשלוש שנים מחוץ לבאר שבע, האוהדים לא יכלו להישאר אדישים ורק חיכו לצ’אנס שמליקסון יחזור ללבוש עוד את מדי הקבוצה.
קמפיין אוהדים רחב שכלל הצפה ברשתות החברתיות ופניות חוזרות ונשנות למליקסון עצמו ולבעלי הקבוצה כשהשיא היה אלפי תמונות מצד אוהדים עם הכיתוב “מאור תחזור הביתה”, הוא מה שלבסוף הוביל לחיבור האחרון בקריירה של השחקן ולקפיצת המדרגה שהפועל באר שבע עשתה. עם חזרתו לבש את החולצה הפעם עם מספר 24, זכה לשדרוג בשיר האוהדים ולפני כל משחק, אצטדיון טרנר רעד כש-15 אלף אוהדים צעקו: “שלוש שנים בלב היה לי חור/ הוא חשב רק על מאור/ ובלילות תפילה לאלוהים/ לשיר לו את אותן מילים”. התוצאות לא איחרו להגיע, מליקסון ובאר שבע זכו בשלוש אליפויות ועשו חיל בליגת העל.
במסיבת העיתונאים שנערכה בעקבות פרישתו לא הצליח מליקסון לעצור את ההתרגשות. “אחת השאלות שתמיד שואלים אותי היא האם הייתי עושה משהו אחרת”, אמר ונעצר לרגע בשל חנק בגרון. “אולי הייתי עושה דבר אחד שונה, תגידו לי שזה קצת מוזר – לא הייתי יוצא לאירופה, לא הייתי עוזב את הפועל באר שבע, אני הולך בעיר ומרעיפים לי אהבה מכל מקום. ומי אני? בסך הכל ילד צנום מיבנה. כמה כוח יש באהבה”.
מאז פרישתו של אליניב ברדה, מליקסון היה המנהיג המרכזי של הקבוצה ולקח את כל האחריות עליו. היום כשמזכירים את הפועל באר שבע, אין אחד שלא עולה לו לראש באותה השנייה, השם מאור מליקסון. השחקן הפך להיות חלק מהזהות של הקבוצה, “מאור זה באר שבע ובאר שבע זה מאור”. כעת רק נותרה בקרב האוהדים התחושה – מה יהיה עכשיו?
