מאת שירה אלטמן – יום טוב
בראשון לציון מתגוררת משפחה בת שש נפשות שכולה חולה בנגיף הקורונה. האב בן 58 והאם בת 48, הורים לארבעה ילדים, צעירות בנות 25 ו-18, קצין בצבא בן 23 ונער בן 14. מלבד הקצין, ששוהה במתקן מחלימים באשקלון, כולם שוהים בשל מחלתם יחד בבית, בבידוד. א’, הבת הבכורה, שאמורה להתחתן בעוד כחודשיים, הייתה הראשונה להידבק. בשיחה עם “ספירלה” היא מספרת על חוויית הבידוד המשפחתית, הריחוק מהארוס והתגובות ברשתות החברתיות. שמות בני המשפחה נשמרו במערכת לבקשתם.
איך הכול מתחיל?
“לפני כמה שבועות עשיתי בבוקר סבב סידורים לקראת החתונה, שכלל ביקור במרפאות שונות ובבית מרקחת. לקראת הערב התחלתי להרגיש שאני מפתחת משהו. אחרי העבודה בסופרמרקט הרגשתי מותשת ואמרתי להם חצי בצחוק, חצי ברצינות: ‘אני לא מרגישה טוב, נראה לי יש לי קורונה. אני לא באה מחר’. בהמשך גם עלה לי החום”, סיפרה א’.
באותה תקופה, ישראל הייתה בשלבים ראשוניים של התפרצות הנגיף, ובהיעדר מידע על חולה מאומת שהייתה בקרבתו, א’ לא הייתה זכאית לבדיקה. רק כעבור כמה ימים הגיעו פרמדיקים של מד”א לבדוק אותה להימצאות הנגיף.
“אחרי 48 שעות התקבלה התשובה שנמצאתי חיובית לנגיף, והתחילה חקירה אפידמיולוגית. במקביל, נלקחו בדיקות משאר המשפחה וכעבור יומיים אנחנו מקבלים תשובות חיוביות גם לאמא שלי, לאבא שלי ולאח הגדול שלי, והוא מועבר לבית ההחלמה באשקלון”. האח והאחות הקטנים יותר אובחנו שליליים לנגיף, אך כעבור יומיים נבדקו שוב ונמצאו חיוביים.
איך זה מרגיש לגלות שנדבקת בקורונה?
“מצד אחד זה שוק. הכול התערבב לי באותו רגע, מין בליל של מחשבות של ‘מה הולך להיות’ ו’מה קורה מעכשיו?’. קיבלתי את התשובה יום לפני החינה המתוכננת. שקעתי קצת לרחמים עצמיים, גם הבידוד בחדר יכול להכניס אותך למקומות מדכאים כאלה. אתה עם עצמך, חסר מעש ולא מרגיש טוב. לאט לאט התחושה השתפרה. הרגשתי שאני מקבלת שיעור לחיים בלשחרר, לא הכול בידיים שלנו, לחיות את הכאן ועכשיו כי אי אפשר לשלוט בהכול. זה נתן לי את המוטיבציה לקום, להתלבש, לתכנן לו”ז יומי, לקדם דברים שרציתי הרבה זמן ולא יצא לי.
בהתחלה לא ידענו אם לספר ולמי. באיזשהו שלב עיכלנו ושחררנו. אבא שלי ציטט לנו את יוני נתניהו שאמר ש’הידיעה מפחיתה את הפחד’. כלומר, עצם הידיעה משחררת פחד גם לנו וגם לסביבה וזה באמת גם הקל עלינו לקבל יותר עזרה”.
משלוחים של גלידה
החקירה האפידימיולוגית התפרסמה ארבעה ימים אחרי אותו סבב סידורים שעשתה א’ וגררה תגובות קשות. “ספגתי הודעות, וראיתי תגובות בפייסבוק, ההורים שלי קיבלו טלפונים. אנשים התחילו להשמיץ: ‘איך זה שנותנים לה לעבוד כשהיא מסתובבת במרפאות, היה צריך לשלוח אותה הביתה’, כשאף אחד בעצם לא יודע שמטרת הביקורים לא הייתה הקורונה אלא סידורים לחתונה שלי.
אחד מאנשי המקצוע שפגשתי באותו יום יצר איתי קשר כדי לנסות להבין מתי הייתי במרפאה שלו. הרגשתי ממנו הרבה תסכול כלפיי וזה ממש שבר אותי. תוך כדי השיחה בפרץ של אימפולסיביות הוא אמר: ‘נהרסו לי החיים בגלל מרשם’. לקחתי את המשפט הזה די קשה”.
מצד שני, אשת צוות במרפאה אחרת שפגשה א’ באותו יום התקשרה כדי לשאול בשלומה ודאגה לה למשלוח מיוחד עד הבית של עזרים לצורך הטיפול. והאישה שבה היא נעזרת, זרה לחלוטין לבני המשפחה, דואגת להשאיר עם המשלוח גם עוגה.
זה לא ורוד, יכולים להיות מתחים אבל זה יכול היה לקרות סתם ככה. משתדלים להפיק את המיטב מהזמן הזה ולהסתכל כמה שיותר על הנקודות החיוביות
“לאט לאט התחלנו לקבל גם תגובות מחבקות ועוטפות, ומגלים הרבה סביבה תומכת. השכנים מהבניין נחלצו מיד לעזרתנו. לוקחים מאיתנו רשימות קניות. יש שכן שבאופן קבוע אוסף לנו את הזבל. משלוחים של גלידה, מגש פירות ומאפים שהחברים השאירו מחוץ לדלת. אנחנו מרגישים כמה טוב יש סביבנו ומעריכים את הקרובים שלנו ואת הטוב של עם ישראל”.
את הטוב הזה הם מנסים להעביר גם הלאה. “גילינו שאישתו של מכר שלנו חלתה. היא מאושפזת והוא נשאר עם ארבעה ילדים קטנים. אז שלחנו אליהם גלידה והם ממש שמחו והתרגשו. עשינו אותו דבר גם לאנשים שעוזרים לנו באופן יומיומי כאן, היה חשוב לנו להוקיר תודה”.
מאושפזי בית
בני המשפחה, שגילו תסמינים קלים בלבד, לא פונו לבית חולים והוגדרו “מאושפזי בית”. “פעמיים ביום, אחות מקופת החולים מתקשרת אלינו כדי לקחת מדדים כמו חום, דופק וסטורציה”.
איך זה להיות כל המשפחה יחד בסיפור הזה, ועוד באותו חלל?
“זה לא ורוד, יכולים להיות מתחים אבל זה יכול היה לקרות סתם ככה. משתדלים להפיק את המיטב מהזמן הזה ולהסתכל כמה שיותר על הנקודות החיוביות. כל יום ארוחות משפחתיות, בדיחות על המצב. העובדה שאנחנו כולנו בבית, במצב קל, עוברים את זה ביחד, בסוף מסתגלים, כבר לא נראה לי כזה מוזר להיות בבית עם כולם”. אבל לא כולם בבית ביחד, הארוס של א’ מתגורר בבית אחר.
איך מתנהלת זוגיות במצב כזה?
“יש פה אתגר. לא להתראות, אני שקועה בכלום ושום דבר עם עצמי בבית, יש לך זמן ‘להתבחבש’ במחשבות של עצמך, זה קל להגיע למקומות לא פשוטים מבחינה זוגית. אבל החלטנו לנסות להפיק מהתקופה הזאת את הטוב. לקבוע שעה פנויה שמוצאים פינה פרטית בכל הבלגן הזה לאיזו שיחת וידיאו. מתלבשים, מתרגשים אחד לקראת השנייה, ועושים יחד משהו מרחוק כמו אימון משותף, או צפייה בסרט. חשבנו גם על משימה יומית שכל אחד שולח הודעה לשני עם פרגון או תודה. אולי אלה דברים שלא היה יוצא לנו לעשות ביום-יום.
מה באשר לחתונה בעוד חודשיים?
“יש אי-ודאות אחת גדולה. בהתחלה, עוד לפני שחליתי, הרמנו טלפון לבעל האולם, אבל מתחתני חודש מאי עוד בכלל לא העסיקו אותו. אחרי שחליתי כבר הכול נעצר והיה מקום לדבר על דחייה. מצד שני, אנחנו לא יודעים למתי לדחות. אף אחד לא מבטיח מתי זה ייגמר. צריך לארגן כמעט את כל החתונה מחדש. הכול כבר היה מתוכנן באופן מושלם ועכשיו אנחנו לא יודע מה יהיה. אני מקווה שהכול ישתנה לטובה, שהתאריך שנסגור יהיה לטובה והאולם שנסגור איתו יהיה לטובה. זה באמת שיעור להתמודד עם חוסר הידיעה הזה”.
לסיוום, מה הדבר הראשון שתעשי ביום שאחרי?
“הכי קיטשי שלי – לפגוש את הארוס שלי”.
