מאת מישל טרובין
אחד בספטמבר. הורים מלווים את ילדיהם לבית הספר ביום הראשון לתחילת הלימודים. אבל יש כאלה שמבחירה לא ילוו ילדים לבית הספר, כנראה אף פעם. הם לא מעוניינים בזה, לא לטווח הקרוב ולא לטווח לרחוק. אלו הם האנשים שבחרו באל-הורות כדרך חיים.
“סוג של תמיד ידעתי שאני לא רוצה ילדים”, מספר אבנר (שם בדוי), בן 30 מפתח תקווה. “מן הסתם בתור נער מתבגר לא רציתי ילדים, אבל כולם לא רוצים ילדים בתור טינאייג’רס (בני נוער). תוך כדי מערכות היחסים שלי הבנתי שזה לא משהו שאני באמת רוצה או צריך בחיים שלי. זה מרגיש לי שזה מרחיק אותי מהישגים”.
אבנר, כמו גברים ונשים אחרים, חולקים רגשות דומים כלפי הבאת ילדים, גם אם סיבותיהם שונות. פעמים רבות כשהם מתבטאים בנושא, פוטרים אותם באמירות “תתחרטו על זה”. גם אבנר נתקל באמירה כזו לא מעט ממעגל החברים הקרוב שלו. המשפחה שלו, לדבריו, לא יודעת על בחירתו שלא להביא ילדים לעולם, אבל הוא גם אומר שהם כנראה מבינים את זה, גם אם לא יודה בפניהם מפורשות.
שושי (שם בדוי), זוגתו של אבנר, לא סיפרה למשפחתה על בחירתה בגלל מה שהיא מכנה השמרנות שלהם. מעט מחבריה שכן יודעים שהיא לא רוצה ילדים, טוענים שעוד יבוא היום שבו היא תשנה את דעתה ושאפילו תהיה אם למופת. “זה פוגע כשהאנשים הכי קרובים אלייך פוסלים את סגנון החיים שבחרת לעצמך, גם אם זה לא נוגע להם”, היא אומרת. “חלקם לוקחים את זה אישית, כאילו הבחירה שלי לא להביא ילדים זה איזשהו עלבון כלפיהם וצורת החיים שלהם”.
מיכאל אוטסופ בן ה-26 מהרצליה לא יודע לשים אצבע מתי החליט שלא יביא ילדים. “בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהסיבה היחידה שארצה ילד משלי זו סיבה אגואיסטית”, הוא טוען. “אלו הגנים שלי והילד שלי ואני יצרתי אותו או אותה. זה הרגיש לי לא נכון להביא ילד לעולם מסיבות אלו”. כשאוטסופ מספר על כך לזרים, הם טוענים שהוא פועל מפחד ומחוסר הבנה. חבריו הקרובים יודעים, ולגבי המשפחה, אוטסופ אומר שהוא רמז להם. “למרות שהם לא יצאו נגד זה, הם לא שמחו מהעניין. מן הסתם, הם רוצים נכדים. לא אפשרתי לזה להימשך לדיון ארוך, אבל אם זה היה קורה, כנראה שהם היו יוצאים נגד העמדה שלי”.
“כשאת רק מכירה בן אדם ואת אומרת לו שאת לא רוצה ילדים, הוא לא מייחס לזה חשיבות. או שהוא זורם עם זה, או שהוא מתעלם ומקווה שיעבור לך, כאילו זו מחלה”
אחת השאלות שנשאלים צעירים וצעירות בקהילה האל-הורית היא איך מוצאים זוגיות כשלא רוצים ילדים. אבנר, שנמצא במערכת יחסים עם שושי כבר חמש שנים, מסביר שזה לא בלתי אפשרי, “אבל יש מוקשים שצריך לשים לב אליהם. זה די ‘טאבו’ לדבר על דברים כאלו בשלבים ראשונים של מערכת היחסים וחבל שזה המצב. גם אם האדם השני לא מעוניין בילדים, אתה לא יודע לאיזו משפחה אתה מכניס את עצמך. כשצעירים, המשפחה כנראה לא תלחץ יותר מדי, אבל בגילים 30-25 המשפחה תלחץ להביא ילדים הרבה יותר. חשוב לזכור, בסופו של יום אתה לא רק מתחתן עם האדם עצמו אלא עם כל המשפחה שלו”.
שושי, לעומתו, אומרת שהמשפחה היא לאו דווקא המוקש הבעייתי במציאת זוגיות, אלא המסע עצמו והשמירה על הזוגיות לטווח הרחוק. “כשאת רק מכירה בן אדם ואת אומרת לו שאת לא רוצה ילדים, הוא לא מייחס לזה חשיבות. או שהוא זורם עם זה, או שהוא מתעלם ומקווה שיעבור לך, כאילו זו מחלה, או שהוא פוסל אותך לפני שהוא שומע את הסיבות שלך. אלו שזורמים נוטים לשנות את דעתם בגלל לחצים של משפחה או בגלל שלחברים יש ילדים משלהם. אלו שחשבו שיעבור לך מגלים שלא עבר לך, ואת עדיין אל-הורית, והם ינסו ללחוץ עלייך להביא ילדים או שייפרדו ממך, גם אם הייתם ביחד הרבה זמן. כל האפשרויות האלו כואבות. זה כאילו ששופטים אותך רק על פי היכולת שלך להביא ילדים, ולא לפי מי שאת כבן אדם. וגם אחרי שמכירים אותך, הם לא מהססים למחוק את זה”.
אוטסופ לא שותף כרגע לבעיות ששושי ואבנר תיארו. “אני עוד צעיר והבנות שאני יוצא איתן לא נמצאות בלחץ של חתונה או ילדים”. הוא גם טוען שהוא דואג לצאת עם נשים בעלות תפיסת עולם דומה לשלו, כזו שפחות מושפעת מדעת הסביבה עליהן. “זה כן מגביל אותי במובן מסוים, אבל זה מגביל אותי לאנשים שכנראה גם ככה לא הייתי מסתדר איתם”.
כשנשאלו מה יעשו אם הם יתחרטו על ההחלטה שלהם, שלושתם ענו פה אחד: “אם נתחרט, נאמץ”. אוטסופ מוסיף כי “אנשים מניחים שההחלטה שלי לא נעשתה משיקולים לוגיים, אלא אך ורק פחד מלהיות הורה. כן, יש פחד כזה, אבל כשאני מנסה להסביר שאני מוכן לרעיון של אימוץ, הם טוענים שאני צריך לאמץ אחרי הילד הביולוגי הראשון שלי, או שהילד המאומץ הוא לא באמת הילד שלי. לדעתם זה נאמר מאהבה לילד, אבל בפועל זה בא ממקום שהאדם רואה את הילד ככלי שאפשר להלביש עליו את הצרכים של ההורה”.
