אחרי שהוציא שני ספרים וכתב את המחזמר “פרח השכונות”, ממשיך קובי אוז ליצור במלוא עוזו, בדיוק כמו הנער שעזב בגיל 18 את ביתו ואת נוף ילדותו, שדרות, לטובת העיר הגדולה תל אביב. כבר שנים שהוא לא גר בשדרות, אך אוז לא שוכח לרגע מאין הגיע: “ברגע שאני מגיע לכאן, לנגב, ועובר את כל היישובים בדרך, אני נרגע כי ברור לי שהגעתי הביתה”. בתחילת דרכו היה אוז האורגניסט של להקת שפתיים. מאוחר יותר הקים את להקת טיפקס, יחד עם חברים מהקיבוצים הסמוכים, במטרה לקרב בין הקהילות – שהיו אז עוינות אחת כלפי השנייה. “קראנו ללהקה ‘טיפקס’ כדי שהמוזיקה שלנו תמחק את הגבולות בינינו. קרה משהו במפגש של שדרות עם הקיבוצים השכנים, אני לא רואה את החיבור הזה בשאר האזורים בארץ”.
אנחנו נפגשים איתו לראיון אינטימי, בסיום מושב הנעילה של כנס שדרות לחברה. למרות ההצלחה הגדולה וההכרה שלה זכה, נשאר אוז כשהיה (למעט הכובע שמסתיר את הפדחת ואת זקיקי השיער) – עם הצניעות האופיינית לו, הנאמנות העזה לעיר הולדתו ואפילו הלבוש ה”היפסטרי” שמזוהה עימו כל כך. מבחינתו, המעבר לתל אביב היה טבעי ולמעשה הדבר הטוב והנכון ביותר שעשה בימיו. “אני נציג של שדרות בעולם החיצוני, הלכתי למקום שיש לי הכי הרבה אפשרויות להשפיע ויותר מזה – תל אביב צריכה את השדרותיות שלי ושל אחרים כחלק ממנה”.
ב-16 בדצמבר ישתף אוז פעולה עם שבעה נגנים בפתיחת פסטיבל העוד בתל אביב. לצד זה, החליטו באחרונה חברי להקת טיפקס להתאחד למופע משותף הכולל את שיריהם המוכרים, ולדברי אוז, הם אף ממשיכים לעבוד במרץ על שירים חדשים. “אנחנו בסקיצות לסינגלים חדשים, ובקרוב ייצא משהו חדש”. בין יתר עיסוקיו, אוז חבר בעמותה שמנהלת את הסינמטק העירוני בשדרות. “קורים פה דברים טובים, אני מחזיק אצבעות שזה יהפוך לדבר גדול יותר, כי אני מאמין ששדרות היא הבירה החברתית של הארץ שלנו”.
מה דעתך על הפופ המזרח תיכוני העכשווי?
“אני אוהב אמנים שמביאים סאונד חדש וכל הזמן מפתיעים, כמו עומר אדם ושלומי סרנגה. אבל יותר מזה, מזרחיות קשורה לערכים ולמוסר, קשורה לכבוד לסבא, לאבא ולעדה שלך – וגם נאמנות לעצמך. קובי פרץ לדוגמה, הוא אומן פופ ישראלי מצליח, אם היית שם אותו בארה”ב, הוא היה מצליח באותה מידה. הייתה לו מכונית גדולה ומעריצים, אבל היצירה שלו לא קשורה למזרחיות. אלה שנקראים ‘מזרחיים’ הם לא, השם הנכון הוא ‘מצליחני הקפיטליזם הישראלי’, הם האנשים שדפקו את השיטה, הם עשו את זה עם סלסול מזרחי, אבל עם אלקטרוניקה מערבית. אני לא רוצה שצעיר מזרחי יחשוב רק איך אני עושה כסף ודופק את השיטה, אני רוצה שצעיר מזרחי ירצה להיות כמו אהוד בנאי, שייצור מוזיקה משמעותית שמנסה לשנות את העולם”.
כיצד אתה רואה את הפרשיות המביכות, בהן העלמות מס, שבהן מעורבים אמנים מזרחיים?
“מוזיקה בכל העולם היא נושא מהביל מבחינה מוסרית. בא איזה מישהו שלא היה לו כלום ופתאום יש לו המון והוא לא יודע מה לעשות עם זה. התחום שלנו הוא תחום עסיסי, להרבה אמנים לא מזרחיים היו פרשיות כאלה ואחרות. הנושא מבחינתי הוא לא מזרחיות, אלא אנשים צעירים שהצליחו ולא יודעים מה לעשות עם עצמם, זה קרה בשנות ה-70′ ברוק הישראלי וזה קורה היום בפופ הישראלי החדש, הים תיכוני”.
אנחנו צפויים לשמוע על זמרים שדרותיים חדשים בקרוב, או שאולי אפילו תיקח אמן תחת חסותך?
“הייתי בחברת התקליטים של כנסיית השכל באלבום הצהוב (השלישי במספר של הלהקה), אני גיליתי את הדג נחש ואת מרסדס בנד והוצאתי את האלבום הראשון שלהם. היום אני פחות מאמין בעזרה של חברות תקליטים לאמן, המקום של חברות התקליטים הוחלף בכל מיני יח”צנים שאתה משלם להם וכל מיני תוכניות ריאליטי. חגית יאסו, שהייתה איתנו בכמה הופעות של טיפקס, היא זמרת טובה מאוד, צלולה ונהדרת וגם נעם שלמה, שאני חושב שהוא מיוחד”.
אתה אופטימי לגבי העתיד של החברה הישראלית?
“מאז שאני מופיע בתיכונים אני אופטימי. בוא’נה, הילדים האלה מדהימים, עם הלב בחוץ – הם לא ציניים, אפשר להגיע אליהם ואי אפשר למרוח אותם. אני פוגש תיכוניסטים מדהימים שישנו את העולם ואני רוצה להיות בעולם שהם הולכים לשנות. עד לפני חמש שנים הייתי אדם מובס, עכשיו אני אדם שמרגיש שהגל הולך לכיוון הנכון, משתנה. תל אביב משתנה, המדינה משתנה, הממשלה משתנה, דברים מתרחשים, אנשים יוצאים לרחובות, כבר אי אפשר למכור להם לוקשים. דברים מתחילים להשתנות, אבל לא במהירות שהיינו רוצים”.
מהי הצלחה מבחינתך?
“כשאני רואה 10,000 תלמידים בתיכון, ומספיק שמתוכם נגעתי ב-1,500 אני מאושר. עשיתי את שלי”.
מה זאת אומרת נגעת, איך אתה יכול לדעת שנגעת?
“כשאני רואה דמעות. הצלחה זה להשפיע על מישהו או על משהו, לשנות את העולם לטובה. למשל – השורה ‘מגולגלים בתוך נייר עיתון’ זה קאנון וזה יישאר פה גם אחרי שאלך. כאמנים, תפקידנו הוא לשפר את העולם, כל אחד בדרך שלו ובעיניי זאת הצלחה, אחרת כל מה שאנחנו עושים היה רק לעצמנו”.
צילום תמונה בראש הכתבה: אייל גטו.
