“לירן היה גיבור גדול מהיום שבו הוא נולד”, מספר שמעון סיבוני, חברו הטוב של סמל ראשון לירן בנאי. לפני 13 שנים נפל לירן לאחר שנפצע קשה בפיצוץ מטען חבלה בפעילות מבצעית שגרתית, אך חברו מעיד שהוא היה גיבור לא רק במובן הצבאי. לירן נולד להורים חירשים, גילה וגיא, וכבר בגיל צעיר החל לתקשר איתם בשפת הסימנים. כשפרצה מלחמת המפרץ – בהיותו בן שנתיים וחצי בלבד – ישן עם הוריו במיטה. כשנשמעה אזעקה, מספר סיבוני, לירן נהג להעיר את הוריו כדי לסמן שעליהם להיכנס למרחב מוגן.
סיבוני מתאר כי לאורך חייו, לירן שימש להוריו פה – תרגם עבורם את המתרחש והתמודד עם קשיי הביורוקרטיה. כבר מגיל שבע הלך עם הוריו לפגישות בבנק כדי להיות המתרגם, והיה מדבר עבורם עם ביטוח לאומי כדי שיוכלו לממש את זכויותיהם. לירן, כך מספר סיבוני, מעולם לא התבייש בהוריו ואף היה מתרברב בפני הילדים כי הוא מדבר עמם בשפה ששמורה רק להם.
לירן לא היה מחויב להתגייס לשירות צבאי קרבי מכיוון שהיה התומך העיקרי בהוריו, אך זה לא עצר בעדו. הוא התעקש וביקש מהם לחתום לו על טופס ההסכמה. חלומו היה להתגייס לחטיבת גבעתי וכשהתברר לו ביום הגיוס ששובץ לגולני הוא סירב להתגייס עד שקיבל את מבוקשו – והחל לבסוף מסלול הכשרה כלוחם בגדוד “צבר”. סיבוני מספר כי לירן היה מאושר וגאה בתפקידו ומעולם לא התלונן על הקשיים. הוריו התמלאו גאווה כשקיבל את הכומתה הסגולה בטקס ההשבעה שלו.
ביום חמישי, 6 במארס 2008, לירן נהג בג’יפ סופה עם כמה מחבריו באזור מחסום כיסופים, כחלק מפעילות מבצעית שגרתית. לפתע מטען חבלה התפוצץ בעוצמה אדירה ליד הג’יפ, וכל יושביו נפגעו. הגשש שישב ליד לירן נהרג במקום, ולירן עצמו פונה לבית החולים במצב אנוש כשאחת מרגליו נקטעה. סיבוני מספר שהוריו של לירן לא משו ממיטתו שלושה ימים, מקווים שמצבו ישתפר, אך בבוקר יום ראשון 9 במארס מת לירן מפצעיו, בן 20 וחצי בנופלו.
סיבוני מספר כי הוא גאה להנציח את זכרו של לירן בפני כל מי שהוא רק יכול. הוא מפרסם פוסטים בעמוד הפייסבוק שלו ומרצה בפני כיתות בבתי ספר באשקלון – עיר הולדתם. את סיפורו של לירן הוא מספר בהתרגשות, ומוסיף כי אף קרא לבנו הבכור על שמו. “לא הייתה מחלוקת על השם. הצעתי את השם לירן כי עבורי הוא הרבה יותר מסתם שם יפה ומודרני. זה שם של אדם חשוב וגדול שגדל איתי ביחד, אדם מיוחד ששמר עלינו ועל כל המדינה”.
