מאז שהיה ילד, ליניב מאירי יש תוכנית קבועה ליום הזיכרון: כל המשפחה מגיעה לטקס יד לבנים ברמת השרון, ומשם עולה לקבר של אח של סבתו. “הוא נפל במלחמת יום הכיפורים כשהיה בן 18”, מתאר מאירי בן ה-24. יום הזיכרון היה עבורו תמיד יום של התכנסות משפחתית, אבל בעת שירותו הצבאי קיבל היום הזה מימד אחר. מאירי מספר שכשהיה מפקד בגדוד 402 של תותחנים, חווה ניסיון פיגוע – ששינה את התפיסה שלו על יום הזיכרון. “זה יום של המון גאווה עם המון עצבות, אבל כל התחושות האלה התעצמו במיוחד אחרי הפיגוע. עליתי לקבר שלו עם מדים”.
בשנת 2015 החל מאירי קורס מפקדים, ולאחר כשבועיים כבר הועבר הקורס לתגבר קו חי”ר. “הגענו באמצע הלילה לקו, ובשישי בשעה שתיים עשרה בצהריים כבר הייתה המשימה הראשונה שלי”, הוא מספר. “המפקד שלי וחייל נוסף בדקו מכוניות שהגיעו למחסום, ואני עמדתי כמה מטרים מאחוריהם לחפות. אחרי כשעה וחצי הגיעו שתי מכוניות מרחוק. בכפר כבר יודעים שרק מכונית אחת מתקרבת למחסום, אז המפקד שלי סימן למכונית הראשונה להתקרב. הוא אמר לנהג לדומם את המנוע, ואחרי בדיקה נתן לו להמשיך בדרכו”. אז, מתאר מאירי, התרחש ניסיון הפיגוע. “כשהמפקד שלי סימן למכונית השנייה להגיע היא האיצה ממש וניסתה לדרוס את המפקד והחייל הנוסף. הם קפצו אחורה, והמכונית נכנסה בבטונדה. כל כריות האוויר נפתחו והמפגע יצא מהרכב והתחבא בצד השני. באותו רגע המפקד שלי צעק ‘תירו בו, תירו בו'”.
מאירי אומר שהוא זוכר את הרגע שנכנס בין כוונות. “לא חשבתי פעמיים”, הוא מתאר, “כשהמפקד אומר להסתער – מסתערים. זה היה ממש אינסטינקט, ברגע שהוא נתן את ההוראה דרכתי את הנשק ויריתי”. ניסיון הפיגוע, אומר מאירי, חיזק את התחושות שלו סביב מותו של אח סבתו. “יש עצב שמעולם לא הכרתי אותו, אבל סבתא שלי תמיד מדברת ומספרת עליו. הוא חירף את נפשו בשביל המדינה, בשביל שאנחנו נמשיך לחיות”, הוא אומר. “העצב המשפחתי תמיד היה קיים, אבל מה שחוויתי בצבא נתן לי תפיסה יותר רצינית כלפי יום הזיכרון”.
