את ג’ אני פוגש בביתה ביום שישי בצהריים. היא בדיוק מכניסה פיצה לתנור, מתיישבת בסלון ומציתה סיגריה. “זו הפעם הראשונה שאני חושפת את הסיפור שלי בפני אדם שהוא לא מטפל”, היא מספרת ומתחילה לבכות. לבסוף ג’ נושמת עמוק, מנגבת את דמעותיה בשרוול ומבקשת: “קדימה, בוא נתחיל”.
ג’ בת 30, היא אם לילד בן 12 וסטודנטית במחלקה למדעי המחשב במכללת ספיר. היא נולדה בעקבות רומן אסור בין אביה, גבר נשוי, לבין אמה: “האמא הביולוגית שלי לא הייתה בריאה בראש. יש לי אח ועוד ארבע אחיות, רק אחת מאותו האבא וכולנו נולדנו מחוץ לנישואין. לדבריה, היא סבלה מהזנחה קשה בילדותה: “כבר בגיל שלוש הייתי מסתובבת לבד בשכונה. בבית לא היה מה לאכול. פעם אחת הייתי רעבה, אז יצאתי למכולת וגנבתי במבה. יום אחד אחת מהאחיות שלי פתחה לי את הראש, הגעתי ככה לגן והגננת דיווחה למשטרה. כשהשוטרים הגיעו הם הביאו לי בובה, העלו אותי לרכב ולקחו אותי לבית הילדים”. ג’ ואחת מאחיותיה נלקחו לבית ילדים באזור השרון. היא הייתה אז רק בת ארבע, אחותה בת שנתיים. הקשר עם האם נותק: “אני יודעת שאמי הביולוגית וחלק מהאחיות גרות כיום בכפר ערבי ונשואות לתושבי המקום”.
ריח הפיצה מהתנור מתפשט בחדר בעוד ג’ מציתה סיגריה שנייה, ומתחילה לתאר את הטראומה שנחקקה בזכרונה מבית הילדים. “במשך כמה חודשים אב הבית היה נכנס אלינו לחדר בלילה ובוחר באיזו ילדה הוא רוצה לגעת. הוא היה בן עשרים. הוא היה מתחכך בנו ועושה מה שהוא רוצה”, היא מספרת בקול רועד, “מאז, אני מרגישה שאני לא יכולה לאהוב אנשים ולגעת בהם. כל קשר שהיה לי מאז היה מבוסס אינטרסים”.
כשמעשיו של אב הבית נחשפו, הילדות הועברו למוסדות אחרים. ג’ ואחותה נמסרו לבית ילדים בירושלים, ומשם אומצו בידי משפחה של חסידי חב”ד שהעניקה להן חינוך חרדי. “הם היו חרדים בורגניים”, היא נזכרת. “אפילו היה לי מחשב. הוא היה חסום במערכת ‘מורשת’, אבל כבר אז הצלחתי לפרוץ ולעקוף את החסימה”. לזמן מה היה נדמה לה כי חייה עלו סוף סוף על המסלול הנכון: “קיבלתי חינוך טוב והתגליתי כמחוננת, היה לי כשרון טבעי למתמטיקה ולמדתי מדעים במכון ויצמן”. אלא שאז, דווקא כשנראה שמצאה את מקומה בעולם, החלו הדברים להסתבך.
היא מציתה סיגריה נוספת, כאילו היא תלויה בה כדי להיזכר: “בכיתה ח’ שמעתי קולות מהבית של השכנה, הבנתי שהיא נמצאת עם גבר ושאלתי את אחותי הגדולה מה הם עושים. היא הסבירה לי וכשתיארה את הפרטים התחילו לעלות לי הזיכרונות מבית הילדים בשרון. נזכרתי במה שאב הבית עשה לי. עד אותו הרגע הכל היה מחוק אצלי”. מצבה הנפשי של ג’ הידרדר במהירות: “יום אחד בלעתי כדורים. לא באמת רציתי להתאבד. רק רציתי שישמעו אותי. אבל אמי המאמצת התביישה בי. היא חששה שאהרוס את שמה הטוב של המשפחה. היה לנו ויכוח גדול. אמא שלי כעסה נורא ואמרה לי ‘אנחנו אוהבים אותך, אבל את ה’ אנחנו אוהבים יותר’. היא איימה שאם לא אתנהג כמו שמצופה ממני היא תעיף אותי מהבית – אז קמתי והלכתי. היא לא באמת חשבה שאעזוב”.
“היה לנו ויכוח גדול. אמא שלי כעסה נורא ואמרה לי ‘אנחנו אוהבים אותך, אבל את ה’ אנחנו אוהבים יותר'”
אחרי מספר לילות שבהם עברה מחברה לחברה, שמעה ג’ על מעסיק באילת שמגייס עובדים מבלי לדרוש מהם תעודת זהות: “הייתי בת 13, אבל מפותחת לגילי. עליתי על אוטובוס ונסעתי לעבוד באילת. יום אחד נפצעתי בעבודה וכשהלכתי לבית החולים גילו שאני נעדרת. לא חזרתי למשפחה המאמצת שלי, הם ניתקו איתי קשר, אז עברתי בין מרכזי חירום עד שהגעתי למוסד סגור לנערות. ברחתי ממנו וחזרתי לאילת בטרמפים, אבל תפסו והחזירו אותי למוסד – והפעם נכנסתי לאגף הסגור. היו שם זונות, נרקומניות ועברייניות כבדות. הייתי שם עד גיל שבע עשרה וחצי והתרגלתי לשגרה. עשיתי בגרויות ועבדתי. כשהוחלט לשלוח אותי לשירות לאומי, סירבתי. רציתי להישאר. החלטתי לארגן מרד כדי שיאריכו את השהות שלי במוסד. סגרתי את עצמי במועדון עם כמה נערות והצתנו את הכל”.
“יום אחד הוא דחף אותי, נפלתי על הבטן והתחלתי לדמם. המשטרה עצרה אותו אבל לא רציתי להתלונן עליו”
בעקבות ההצתה, ג’ נעצרה על ידי המשטרה. לאחר ששוחררה ממעצר נשלחה לשירות לאומי באשדוד. במקביל, עבדה במשק בית כדי להתפרנס – ובאחת הדירות שניקתה פגשה גבר: “הוא היה גדול ממני בעשרים שנה, אבל בראש צעיר. הוא היה נותן לי לעשן ירוק ואני התלהבתי ממנו. הוא היה מסתובב עם סכומי כסף גדולים במזומן, קונה לי כל מה שהייתי רוצה. נהניתי מזה ונשארתי”. כעבור מספר חודשים נכנסה ג’ בת ה-17 וחצי להיריון.
“שבוע אחרי שעברנו לגור ביחד הכל השתנה”, היא נזכרת. “ביום גשום, בערך בשש בבוקר, צוות שלם של שוטרים פרץ לדירה. הם הגיעו עם כלבים, ממש כמו בסרט. הבחור התחיל לפתוח כל מיני סליקים בבית. הוא הוציא משם סמים, כדורים ודברים שאפילו לא ידעתי מהם. הוריד הכל באסלה ואני עמדתי בצד והייתי בשוק”.
מאותו היום ואילך ג’ מספרת שנחשפה לאדם מניפולטיבי ואלים, אחר מזה שהכירה: “יום אחד הוא דחף אותי, נפלתי על הבטן והתחלתי לדמם. אחד השכנים שמע את הרעש והזמין אמבולנס. המשטרה עצרה אותו. הציעו לי להגיש תלונה אבל סירבתי. הוא האבא של הבן שלי. היה לו נוח שאני ילדה עזובה. למרות שהיה משפיל אותי, לא רציתי להתלונן עליו”.
כחודשיים לאחר הולדת התינוק, החליטה ג’ לפתוח את תיק האימוץ שלה ויצרה קשר עם אביה הביולוגי: “הוא נכנס לתמונה והחליט לעזור לי; הוא שילם לי על רישיון הנהיגה ועזר לי להשלים בגרויות”. אלא שבבית, האלימות וההשפלות מצד בן זוגה החריפו – עד שג’ אזרה אומץ לברוח. “לקחתי מה שיכולתי ועזבתי. במשך שבוע גרתי עם הילד במכונית”, היא נזכרת ובוכה. “הלכתי לביטוח הלאומי, התיישבתי מול אחת הפקידות וסיפרתי לה הכל. היא ענתה לי שתעביר הלאה את הבקשה שלי לסיוע. הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי ‘מה אני אמורה לעשות עד אז?’. הפקידות והמאבטחים הוציאו פתאום ארנקים והתחילו לאסוף בשבילי כסף. הם אפילו עזרו לי למצוא דירה”.
“לקחתי מה שיכולתי ועזבתי. במשך שבוע גרתי עם הילד במכונית”
בקושי רב, כשהיא רק בת 20, החלה ג’ לשקם את חייה. היא נרשמה ללימודי מכינה להנדסה – אלא שאז, החלום ללמוד ולהתפתח ספג מהלומה: “את כל הלימודים שלי מימנתי על ידי מלגה, אבל כדי לקבל אותה הייתה חייבת לעמוד בשמונים וחמישה אחוזי נוכחות. אלא שבלשכת התעסוקה דרשו ממני להתייצב לראיונות עבודה ולכן נעדרתי שוב ושוב מהשיעורים, עד שהתחלתי לקבל אזהרות מהגוף שהעניק לי את המלגה ובסוף נאלצתי לפרוש מהלימודים. לא התחשבו בזה שאני מגדלת ילד קטן ומנסה לעשות משהו עם החיים שלי”.
ג’ מצאה עבודה קבועה, במשך ארבע שנים הרוויחה את כספה ביושר ובמקביל טיפלה בבנה. “פתאום התחלתי לקבל חיובים על כספים שאבא של הילד שלי הוציא”, היא מספרת, “הייתה לו גישה לכל החשבונות שלי והוא מירר לי את החיים. החובות תפחו והגיעו ל-174 אלף שקל. בסוף עיקלו לי את המשכורת וגם איבדתי את העבודה. יום אחד, כשבאתי לקחת את הילד שהיה אצלו, הוא סירב להחזיר לי אותו. צעקתי עליו שאתלונן במשטרה והוא שחרר לי בוקס לעין, מול הילד. אחותו איימה עליי שאם אתלונן לא אראה יותר את הילד שלי”.
ג’ הייתה אז בת 28. בלי עבודה, בלי עתיד. היא עברה להתגורר בשדרות, שם התאהבה בבחור אחר ונכנסה להריון נוסף ולא מתוכנן. “לא ידעתי איך אוכל להביא ילד נוסף במצב שלי”, היא מספרת. “רציתי לעשות הפלה. אבל כשחזרתי מהדיון בוועדה להפסקת היריון עברתי תאונת דרכים קשה, נפצעתי ואיבדתי את העובר”.
כשהיא מתארת את החודשים שלאחר מכן, שלוו בדיכאון עמוק והסתגרות בבית, הדמעות חוזרות ומרטיבות את פניה: “הייתי מרוסקת, אני אפילו לא יכולה להסביר את זה עכשיו – ואז הכרתי את ע’, העובדת הסוציאלית שהיא פשוט מלאך. היא עזרה לי להשיג פטור מהחובות וליוותה אותי לאורך הדרך”. בעזרתה של העובדת הסוציאלית הצליחה ג’ להשיג מימון ללימודים ויכלה שוב לנסות ולהגשים את החלום: לממש את הכישרון המתמטי שהתגלה בילדותה ולרכוש השכלה אקדמית.
“אני עוזרת לאנשים אחרים! בחיים לא חשבתי שאוכל להגיע למצב הזה”
ג’ נרשמה ללימודי מכינה במכללת ספיר ולאחר שסיימה את שנת הלימודים בהצטיינות, החלה לחנוך בשיעורי מתמטיקה. “אני עוזרת לאנשים אחרים!”, היא מעידה בהתרגשות. “בחיים לא חשבתי שאוכל להגיע למצב הזה”.
כיום היא מתגוררת בשדרות, לומדת במחלקה למדעי המחשב במכללת ספיר ומודה לכל האנשים הטובים שפגשה בדרך. “איילת, היועצת במכינה, עשתה הכל כדי שאצליח. במכינה פגשתי גם את אייל רדא שהגביר את האהבה שלי למתמטיקה. “קרן קציר” שעוזרים במימון ועדן ממשרד הדיקן שליוותה אותי וחיברה אותי לאלון הדיקן שעזר גם”, היא מספרת וחיוך עולה על פניה. “אני לא בוחרת להתעסק במה קרה ולמה זה קרה דווקא לי. הייתי באמת בתחתית ובא לי שכל מי שמרגיש שקשה לו, ישמע את הסיפור שלי ויידע שאפשר לצאת מזה”.
דיקן הסטודנטים, אלון גייר, הסביר כי “כדי לפתור מצוקות רווחה ובעיות אישיות של סטודנטים אנו נדרשים להמון יצירתיות וגמישות ולהתאים את המענה לכל אדם ואדם. יצרתי קשר אישי עם העובדת הסוציאלית המלווה, ויצרנו הסדר מיוחד שיאפשר לה ללמוד ולקבל את הסיוע – זאת, בנוסף לסיוע כלכלי של משרד הדיקן. הסטודנטית עצמה עושה חיל אקדמי ואפילו מלמדת היום אחרים, וזה מאוד מרגש”
החיים הנחיתו עליה מהלומה אחר מהלומה, אבל כיום ג’ מצליחה לראות עתיד ורוד: היא מתכננת להמשיך לתואר שני ובעתיד אולי לפתוח חברת הייטק משלה. “כולכם עוד תשמעו עליי”, היא קורצת ומכבה את הסיגריה.
