ד"ר הגר להב | צילום: משה מילנר, לע"מ

אפשר להכליל, אבל לא כדאי | טור תגובה

אני מבינה מאיפה באה ההצעה להכליל, לפחד ולהתרחק. בתור נפגעת תקיפה מינית, גם לי מתחשק לפעמים שחופש התנועה של גברים יוצר, כדי שחופש התנועה שלי בביטחון יגדל. רק מה? רובם המוחלט של הגברים לא פגע בי. אז בגלל כאלו שפגעו, אחיה בתוך פחד וכעס קבוע? כשאני מתלוננת על גברים – אני מתלוננת על קבוצת כוח. הערבים בישראל, לעומת זאת, הם קבוצת מיעוט. גם אם "אנחנו" (כלומר, יהודי ישראל),שוכחים את זה לפעמים, הכוח אצלנו. "אנחנו" החזקים. הגננת של הילדים שלי היתה נוהגת לומר לילדי הגן ש"מי שחזק מוותר". אולי שווה לחשוב על זה | טור תגובה לזוהר מושקטו

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי צעירה, הייתי קורבן של אלימות מינית. כמו ב-95-98 אחוזים מהמקרים האלה (תלוי איפה, מתי ואיך סופרים), הזבל זבלי הזבלים שפגע בי היה גבר. חוץ ממנו אני יכולה להיזכר בקלות בעוד עשרה מקרים פלוס מינוס, שהסתובבו באזור שבין מעשים מגונים בכפייה להטרדות מיניות. גם במקרים האלה, כל התוקפים היו גברים.

כשכבר הייתי חוקרת ומרצה באקדמיה הצעתי להתייחס לאלימות מינית כמו אל טרור. למה? כי כמו כל סוג אחר של טרור, ההתקפות האלה מיועדות להשיג מטרה פוליטית (להחליש נשים), הקורבנות הם מקריים לחלוטין (מי שהיתה במקרה במקום הלא נכון ברגע הלא נכון), התוקפים שייכים לקבוצה חברתית מובחנת (גברים, במקרה הזה) ומונעים משנאה לכל אישה באשר היא (זהו, אגב, המאפיין המשותף היחיד שנמצא בין הרוב המוחלט של האנסים: כולם ניחנים במידה גבוהה של שנאת נשים).

טענתי, שכמו שיש טרור ביטחוני, ועברייני, ואפילו טרור בכבישים, יש גם טרור מגדרי. המטרה הפוליטית שונה, הקורבנות שונים, כלי הנשק שונים, אבל העיקרון נשאר זהה. ומי שחוותה פגיעה מינית (הרוב המוחלטת בינינו הנשים, אגב) יודעת טוב שהיא עלולה להכאיב מאוד, ואפילו להרוג, לא פחות מסכין, רובה או מכונית.

מה שגורם להצעה לבודד גברים באזורי מחיה מוקפי גדרות להיראות אבסורדית לגמרי, אבל להצעות דומות במידה זו או אחרת ביחס לערבים להישמע הגיונית, הוא, כמובן, כוח

על הרקע הזה, אני מבינה מאוד את תחושת המציאות של עיתונאית "ספירלה", זהר מושקטו, כפי שהוצגה בטור הדעה שלה ("מותר לי להכליל", 25.3). בדומה לטרור הלאומני שעליו כתבה מושקטו בעקבות הפיגוע בבאר-שבע, גם בטרור מיני קיימת מציאות שבה, כמו שהיא כתבה, "אתה לא יודע מאיפה זה יכול להגיע. מי מחר בבוקר עלול לקום עצבני וייצא לפגוע בחפים מפשע?".

אם אני מבינה את מושקטו נכון, היא אומרת למעשה כי מוטב לי לפחד מכל הגברים כולם ולחשוד בכל גבר שאני רואה ברחוב. אחרי הכל, לאף גבר לא כתוב על המצח "אנס", אז איך אדע? בינתיים אדרוש ממנהיגי הגברים לגנות ולהוקיע בפומבי ומכל הלב, להתלונן על זכויות היתר שלהם (ולגברים אכן יש, גם כיום, זכויות יתר), לרמוז שצריך להגביל את חופש התנועה שלהם, ולכעוס.

בפסקאות הבאות אני מבקשת להציג בפני מושקטו הסתכלות שונה. אולי לא אשכנע, אבל לפחות אציג אפשרות. הכי דחוף לי לומר כבר בשלב הזה שאני מאוד מעריכה את זהר (כן, כן, זוכרת אותך משפה ושיח), ואני כותבת את התגובה דווקא בגלל הכוח והחשיבות של טור הדעה שלה.

אני מניחה שיצא לי להיפגש באלפי גברים במהלך חיי. רובם המוחלט לא פגע בי, והיו כאלה שמאוד עזרו. אז היו עשרה חארות. בגללם אני אסגור את עצמי? אחיה בתוך פחד וכעס קבוע? אצמצם את חיי? בחיים לא! כי אם אני אכנע לפיתוי הזה, הם, הפוגעים, ינצחו

אני מבינה, זהר, מאיפה באה ההצעה להכליל, לפחד ולהתרחק. גם אני סובלת מפוסט-טראומה מורכבת, גם אני מפחדת וכועסת, גם אני משתוקקת שגברים אחרים יתחילו סופסוף לחשוף מעשים של החברים שלהם ולגנות אותם, וגם לי מאוד מתחשק שחופש התנועה שלהם יוצר, כדי שחופש התנועה שלי בביטחון יגדל. רק מה? אם הייתי מחליטה להישאר בפוזיציה הזו, לעולם לא הייתי מכירה את בן זוגי, הייתי מפסידה המון חברים גברים, מורים גברים ואנשים גברים, שברגע כזה או אחר עמדו לצידי. לא ספרתי, אבל אני מניחה שיצא לי להיפגש באלפי גברים במהלך חיי. רובם המוחלט לא פגע בי, והיו כאלה שמאוד עזרו. אז היו עשרה חארות. בגללם אני אסגור את עצמי? אחיה בתוך פחד וכעס קבוע? אצמצם את חיי? בחיים לא! כי אם אני אכנע לפיתוי הזה, הם, הפוגעים, ינצחו. האלימות תנצח, השנאה תנצח, המלחמה תנצח.

מה שגורם להצעה לבודד גברים באזורי מחיה מוקפי גדרות להיראות אבסורדית לגמרי, אבל להצעות דומות במידה זו או אחרת ביחס לערבים להישמע הגיונית, הוא, כמובן, כוח. כשאני מתלוננת על גברים – אני מתלוננת על קבוצת כוח. הערבים בישראל, לעומת זאת, הם קבוצת מיעוט. גם אם "אנחנו" (כלומר, יהודי ישראל),שוכחים את זה לפעמים, הכוח אצלנו. "אנחנו" העשירים, "אנחנו" החזקים, "לנו" יש את הפריבילגיות. על כל אקדח "שלהם" "לנו" יש מטוס ושלושה טנקים. הגננת של הילדים שלי היתה נוהגת לומר לילדי הגן ש"מי שחזק מוותר". אולי שווה לחשוב על זה.

אף אחד ואחת מאתנו לא רוצה להישפט על דברים לא ראויים שעשה מישהו אחר, רק בגלל "שמותר להכליל"

ואיך אפשר להימנע משיעור קצר בעיתונות? נדמה לנו שהחדשות מציגות לנו את מה שקורה, אבל האמת היא שהן מציגות לנו את מה שלא קורה. למה הכוונה? כאשר העיתונות קובעת שכלב שנשך אדם זה לא חדשות, אבל אדם נשך כלב זה כן, היא חושפת את ההעדפה שלה לחריג וליוצא הדופן שמסתירים את הרגיל. הרי בכל יום בעולם מספר גבוה של כלבים נושך מספר גבוה של אנשים. על זה, כמובן, לא מדווחים. זאת, אגב, גם תכונה אנושית בסיסית: אני זוכרת את הגברים הבודדים שפגעו בי יותר טוב ממה שאני זוכרת חלק מהגברים הרבים מאוד שעזרו לי; ואני מרגישה את תוצאות מעשיהם של הבודדים, הרבה יותר מאשר את אלה של הרבים. וזה ברור, כי כשכואב לנו קשה להפנות את תשומת הלב לדברים אחרים. אנחנו לא קמים בבוקר ואומרים "איזה כיף, הרגלים, והידיים, והראש, והבטן שלי לא כואבים לי"; אנחנו אומרים "איזה שיט, כואבת לי השן". ככה זה גם עם שגרה ופיגועים.

אנחנו, המרצות והמרצים, נוהגים מידי פעם לדבר עליכןם, הסטודנטיות והסטודנטים, במושגים של מחזור. "זה מחזור קשה", או "זה מחזור נהדר" וכד'. באופן בלתי מודע זה בוודאי משפיע על היחס שלנו אליכןם. אבל אתןם הרי לא "מחזור". אתןם א.נשים שהתקבצתןם מסיבות כאלה ואחרות, שעל רבות מהן בכלל לא היתה לכןם שליטה, במקום נתון בזמן נתון. הציפייה (המוצדקת) מאתנו היא לראות אתכןם כפרטים ולהימנע מהכללות. הרי אף אחד ואחת מאתנו לא רוצה להישפט על דברים לא ראויים שעשה מישהו אחר, רק בגלל שמדובר במישהו מ"המחזור" ו"שמותר להכליל".

אז מה שאני מנסה לומר הוא שמותר להכליל. אף אחד לא ייכנס לך למוח וימנע ממך לעשות הכללות. ברגעים מסוימים, הישרדותיים, יש לזה גם יתרונות. אבל בתור פז"מניקית בחיים, אני רוצה להציע ש"אנחנו" לא באמת במצב הישרדותי כזה, ולכן אפשר להכליל, אבל ממש ממש לא כדאי.

ד״ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת. הספר שלה "חילוניות מאמינות" התפרסם באחרונה בהוצאת מכון ון ליר

 

אין תגיות

סגור לתגובות.