מוטי גיגי
על ירון אחר שמעתי עוד כשהייתי יועץ אקדמי לפני כמעט עשור, כשהסטודנטים החלו להתלחש על כך שמגיע מרצה רוקסטאר בתחום השיווק והדיגיטל. רק ב-2018, כשנכנסתי לתפקידי כראש המחלקה לתקשורת בספיר, פגשתי אותו כחלק מכלל המרצים, וכשמו כן הוא – הפגישה הייתה אחרת. בשיחה הוא סיפר לי עד כמה חשוב לו ללמד בספיר, עד כמה הוא רואה בכך שליחות, ולפני צאתו מהמשרד זרק לי באגביות: “מוטי, מה שאתה צריך – אל תהסס. אני פה”.
זאת לא הייתה אמירה מהפה ולחוץ אלא הבטחה אותנטית, ואכן, לימים השתמשתי בכישוריו לא מעט פעמים לגבי הדרך והאופן שבהם צריך לשווק את המחלקה ואת התואר הראשון. כשפתחנו את המסלול לתואר השני הוא היה חלק מצוות החשיבה בנושא השיווק שלו.
האופן שבו הוא חשב, והמהירות שבה העלה רעיונות, העידו על יכולותיו המקצועיות. היה בלתי אפשרי לא להתרשם מהקלות והטבעיות שבהן הוא פיצח את הדרך לשווק את המחלקה, ואת המהירות שבה היה מנסח את המסרים. הבנתי למה הסטודנטים נהגו לומר לי שהם “עפים עליו”, כלשונם.
לאורך הקדנציה שלי כראש מחלקה היו לי לא מעט עליות ומורדות בתפקיד, וירון תמיד מצא את הדרך לכתוב מילה טובה, לשלוח הודעה מעודדת ולעתים גם להתקשר. המילים שלו חיזקו וריגשו, כי הייתה לי תחושה שאף שהיקף ההוראה שלו לא היה גדול, הוא היה חלק משמעותי במחלקה.
בפברואר 2020 נפטר אבי ופחות משנה לאחר מכן הלך לעולמו גם אביו של ירון. אחרי שהתכתבנו בינינו על איך זה להרגיש יתום הוא העלה פוסט חשוף על אביו, אבל יותר מכך על עצמו ועל הביוגרפיה שלו. התחושה הייתה שמחד אתה יודע המון על ירון המוחצן והפתוח, ומאידך אתה לא יודע עליו דבר. הוא היה קנאי מאוד לפרטיות שלו. לא ידעתי אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים וכמה.
אבל בפוסט הוא כתב שאביו נולד במוגדור שבמרוקו בשם יששכר אוחנה. זה היה מפתיע. גם אבי נולד במוגדור. כשקראתי את הטקסט יכולתי לדמיין את שני הנערים, יששכר וסלומון, משחקים על חוף האוקיאנוס האטלנטי. הוא כתב גם על הבחירה שלו לשנות את שם משפחתו מאוחנה לאחר. הבנתי את הרצון בשינוי שם המשפחה, אבל לא הבנתי את הבחירה בשם “אחר”. אחר ממי? מהישראליות? מאוחנה? משניהם? למה להצהיר על כך עוד בשם משפחה?
זה העסיק אותי מאוד ודיברנו על כך שנקבע לקפה ונדבר על הבחירה שלו. לצערי הרב כנראה זה לא יקרה. אני אסתפק בכך ששם המשפחה החדש הלם היטב הפרסונה. ירון באמת היה אחר בכל הבחירות שלו.
ביום ראשון נהרג ירון אחר בתאונת אופנוע ואנחנו נותרנו כואבים והמומים. באחד הפוסטים שלו על מוזיקה וטיקטוק הוא ציטט את קורט וונגוט, שאמר פעם: “אם אי פעם אמות, חלילה, שזו תהיה כתובת המצבה שלי: ‘ההוכחה שהיה זקוק לה לקיומו של אלוהים הייתה מוזיקה'”. ביום ראשון בכביש 531 קיבלה האמירה הזאת משמעות אחרת. ירון אחר יחסר למחלקה כולה ולי בפרט.
מוטי גיגי הוא מרצה במחלקה לתקשורת בספיר
