דורון ברטי תמונה עדכנית

"גן שעשועים ניסיוני לסטודנטים": מה ידעתם על ימיה הראשונים של המחלקה לתקשורת בספיר?

32 שנה, לך תזכור: שנים לפני האינטרנט, כשבישראל היה בקושי ערוץ אחד וכמה עיתונים, פתחה המכללה הצעירה מחלקה צנועה לתקשורת. דורון ברטי, אחד הבוגרים הראשונים, מספר בראיון ל"ספירלה" על ימים תמימים וניסיוניים, טאלנטים בהתהוות, חיפושים ליליים אחר נפילות של סקאדים ומיזם תקשורת אישי שמפחיד את הפוליטיקאים באילת

ארד בלמס ונועה רוקח

בסתיו לפני 32 שנה נכנסה חבורה של 20 סטודנטים מבולבלים בשער מכללת ספיר וחיפשו את הכיתות שבהן ילמדו בשנים הקרובות לתואר במחלקה לתקשורת ואמנות המסך. יחלפו מאז שלושה עשורים שבמהלכם חלקם יפרצו קדימה לליבת תחומי העיתונות בישראל, ראשי חוגים יתחלפו, המחלקה תתפצל, מספר הסטודנטים יגדל והתקשורת הישראלית והעולמית ישנו את פניהן ללא היכר, אבל בסתיו 1990 היו אלה ימים אחרים. אולי תמימים יותר, לבטח צנועים יותר.

אחד מאותם סטודנטים נרגשים היה דורון ברטי, לימים בוגר המחזור השני של המחלקה. במידה רבה הוא מייצג מודל שמוכר לעיתונאים ואנשי תקשורת רבים בישראל: הוא השתלב בכלי תקשורת במיינסטרים וצבר בהם קילומטראז' (היה מצלמי חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994) עד שזיהה משהו שניתן להגדיר כ"ואקום עיתונאי" שלקח את הקריירה שלו לכיוון מעט אחר ומקורי: הוא מתפעל ערוץ תקשורת מקומי ועצמאי באילת (Eilat TV בפייסבוק וביוטיוב) שתפקידו לספק דיווחים ומידע לתושבי העיר, ובמקביל הוא מספק שירותי צילום וחומרים ויזואליים לערוצי הטלוויזיה הארציים הנזקקים להם בהיעדר פריסת כתבים יעילה בפריפריה הרחוקה.

ביוני הקרוב יצוינו 25 שנה לפיצול המחלקה לחוג לתקשורת ולחוג לאמנות המסך. ברטי, כיום בן 59, מחייך חיוך נוגה כשהוא נזכר בימיו הראשונים בספיר. בראיון ל"ספירלה" הוא מסביר: "הכול היה אז ניסיוני וחדש. החוויה הטכנית של ללמוד צילום, עבודת הצוות, האולפן – עבורנו זה היה מגרש משחקים".

האולפן בספיר בשנות ה-90. "המפתחות היו אצלי"

מבחינה היסטורית, לתלמידי המחלקה שיחק המזל: במהלך השנה השנייה שלהם החלו שידורי ההרצה של ערוץ 2 המסחרי, והמערכת הצעירה והמתגבשת נזקקה לסיוע. "זכינו להשתלב בצילום חומרים חדשותיים לכתבות של הערוץ למרות שעוד היינו סטודנטים בוסריים", הוא מספר. "בנוסף, חלק החלו לעבוד בכבלים. הפכנו את התכנים שהעברנו לתקשורת הארצית ליותר עממיים ונגישים. נתפסנו כאנשי תרבות שמייצרים אווירה אחרת. בכל פעם כשהיינו מצלמים כתבה בשדרות קיבלנו תגובות כמו 'איזה יופי, הטלוויזיה הגיעה לשדרות'".

  • זה יצר הווי מחלקתי?

"אני לא יודע איך זה היום, כשיש מספר גדול של סטודנטים, כי אני משער שההתחברות ביניהם מתנהלת בעיקר בכיתה. אנחנו היינו רק 20 וחוץ מאחד את השני לא היה לנו כלום. לא הייתה בכלל תרבות סטודנטיאלית, והיינו מנותקים משאר המכללה שממילא הייתה קטנה. אז יצרנו לעצמנו חוויות".

  • למשל?

"בלימודים הכרתי את שלום רופאייזן, שהפך חבר טוב שלי ואנחנו בקשר עד היום. המשימה הראשונה שלנו הייתה לעשות סרט של דקה שמספר סיפור – התחלה, אמצע, וסוף. מצאנו ברחבה בחוץ אסלה ריקה, אז הוא נעמד עם הגב אל המצלמה, ואחר כך הדבקנו סאונד של מים מקומקום. זה הצחיק נורא כי זה היה כל כך בסיסי. צילמנו גם דברים פסיכיים לחלוטין. ב-91', כשפרצה מלחמת המפרץ, המצב הביטחוני של שדרות לא היה כמו היום. מי בכלל חשב שמסוכן פה? היו לי מפתחות לאולפן של מכללה, ובכל פעם שהיו טילים היינו לוקחים מצלמה ורצים לחפש נפילות. קראנו לזה 'כוכבים נופלים'".

  • איפה אפשר לראות היום את החברים שלך לכיתה?

"לא חסרו לנו אנשים מוכשרים. רופאייזן הוא היום אחד הצלמים הבולטים בתחום הדוקומנטרי. הוא עובד בשורה הראשונה של הדוקו בטלוויזיה, בישראל ובחו"ל, ומשמש כאחד מהצלמים של 'עובדה'. משה דור, אחד הסאונדמנים המובילים בארץ, גם למד איתנו. הוא הקים חברה בשם Reality-Sound ובשנים האחרונות הוא אחראי על הסאונד של 'הישרדות'. לצערי, בשנה שעברה איבדנו את שגיא בשן שעבד כעורך וכתב בערוץ 2 במשך שנים, ונפטר מסרטן. שגיא ואני היינו עורכי החדשות היומיות של הוט בדרום (ערוצי זהב)".

מכללת ספיר, כיום (צילום: משה מילנר, לע"מ)
  • מתוך כל התחומים בתקשורת, מה משך אותך דווקא לטלוויזיה?

"זה שילוב בין העברת מידע לבין אמנות. מצד אחד יש נתונים שצריך להעביר, מצד שני מדובר בסוג של אמנות ויזואלית. איזו מוזיקה אתה שם ברקע? באיזו זווית אתה מצלם? כל החלטה כזאת היא אמירה. יש הרבה דברים שהצופה לא מודע אליהם, והם מקבעים את ההבנה שלו על מה שהוא רואה".

ברטי מגיע במקור באשקלון, אבל החיים הובילו אותו דרומה, לאילת. בגיל צעיר הוא למד בקיבוץ יטבתה, התאהב באזור, ואחרי הלימודים בספיר בחר לגור שם. המיזם שלו מהווה כאמור פלטפורמה בפייסבוק וביוטיוב לפרסום תכנים שמייצרים תושבי אילת עצמם. במקביל, כאמור, הוא מספק צילומים לערוצים המסחריים הישראליים (12 ו-13), וכן לסוכנות הידיעות הבינלאומית רויטרס ולרשת אל-ג'זירה.

  • מה מאפיין את זירת החדשות באילת?

"העובדה שכמעט כל ישראלי מגיע בשלב מסוים לאילת יוצרת זירה תקשורתית מיוחדת, כי לידיעה חדשותית יש פוטנציאל לעניין את כל הציבור. כל ידיעה כזאת מייצגת את העיר, לטוב או לרע. לאורך שנים התקשורת המקומית פה הייתה סיפור הצלחה, אבל לאחרונה הרבה ממנה התנדף לרשתות החברתיות. גופים עצמאיים לא הצליחו להחזיק מעמד מבחינה כלכלית. המהפכה הכי גדולה היא היכולת של כל אחד להוציא מצלמה, לצלם ולשדר לכל העולם. אבל זה גם לא פשוט, כי המדיה הדיגיטלית היא ג'ונגל".

  • אילת תמיד הייתה עשירה בעיתונות מקומית. העיתון "ערב ערב" נחשב כבר בשנות ה-60 למקומון הראשון בארץ. ועדיין עברת לעיר מתוך מטרה להשתלב בתקשורת המקומית. מאיפה אומץ?

"פשוט מאוד: כשאין – אז הכי קל ליצור משהו. לא התייחסתי ל'אילת TV' כערוץ. בעידן שלפני הרשתות החברתיות, המטרה שלי הייתה לעודד את המעורבות האישית של כל תושב ותושב, את היכולת לתעד, לשתף ולדרוש תשובות מההנהגה המקומית. זכות הביטוי היא לא רק של אנשי התקשורת.

"לא התעשרתי מתקשורת, אבל אני גם לא מתכוון לשנות את דרכי החברתית. לכן אחד הדברים המרגשים שהקמתי היה מרכז התקשורת הקהילתי הראשון במתנ"ס באילת. הייתה לי מחלקה של 70 תלמידים, בוגרים ונוער, חלקם דוברי אנגלית. לצערי, אחרי שפרשתי ערוץ הטלוויזיה הקהילתי דעך מסיבות פוליטיות שונות. כשתושב מקבל מצלמה ליד ולומד איך לייצר כתבה טלוויזיונית, זה מדליק אותו ואת הקהל, אבל זה גם מטריד כמה גורמים".

  • במציאות שאתה מתאר, שבה כל אחד הוא עיתונאי, מה הטיפים שלך למי שהחליטו להיכנס לתחום?

"עיתונאי כיום צריך להיות מיוחד במה שהוא עושה. להיות כמו כולם זה הכי קל. אבל כדי לבלוט צריך לתפוס כיוון ולהתמחות בו. מעבר לזה, כשניגשים לבנות מוצר עיתונאי, חשוב ליצור סיפור שמורכב מהתחלה, אמצע וסוף – כך שמאד ברור לקהל איך למסגר את זה. אם אחד מהאלמנטים האלו לא ברור – נכשלת. עוד משהו חשוב: אל תחכו שהמרצים יתנו לכם משימות. תתחילו לשחרר טקסטים ברשתות החברתיות ובבלוגים. ודבר האחרון: תהיו ביקורתיים גם כלפי עצמכם ואל תתמכרו לחומר שהבאתם. כשעובדים ברצף חייבים לעשות הפסקה ולחזור בראש הרבה יותר פתוח".

אין תגיות

סגור לתגובות.