קהילת הסטודנטים ידועה בעידן המודרני בהיותה אקטיביסטית, ולמחאות בקמפוסים בעולם הייתה השפעה ניכרת על פני ההיסטוריה. מחאת הסטודנטים בצרפת ב-1968 הובילה לשביתות ענק, הפילה את הממשלה והוליכה את המדינה לבחירות. הפגנות באוניברסיטאות בארה”ב בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו בעלות השפעה על המאבק לזכויות האזרח וסיום המלחמה בווייטנאם, ומחאות סטודנטים בדרום אפריקה היו מהזרזים הראשונים שהחלו את התהליך שהוביל לסיום משטר האפרטהייד. לכך תוסיפו את מחאות הסטודנטים נגד הדיקטטורה ביוון (1973), ובסין (כיכר טיין-אן-מן ב-1989), ובימים אלה את הפגנות הענק שמתארגנות באוניברסיטאות באיראן כחלק ממחאת החיג’אב.
ומה בישראל? לסטודנטים היה חלק משמעותי במחאה החברתית של קיץ 2011, שאף שהצלחתה ותוצאותיה עדיין שנויות במחלוקת, אין ספק ששינתה את השיח הציבורי-כלכלי-תקשורתי בארץ. אולם מעבר לכך, למעט התארגנויות נקודתיות לאורך השנים, מימין או משמאל, שהצליחו יותר או פחות, קשה להיזכר בתנועת סטודנטים סוחפת שהובילה בארץ מחאה פוליטית או חברתית בעלת הישגים משמעותיים. ולסוגייה הזאת יש חשיבות מיוחדת בימים אלה, שבהם מתגבשת והולכת ממשלת נתניהו השישית.
בימים האחרונים התמלא השיח הציבורי בעצומות ומכתבי מחאה נגד הקואליציה הנכנסת. בכירי הייטק, שופטים, חברות עסקיות, ראשי רשויות מקומיות ואנשי חינוך – נדמה שאין סקטור עסקי או ציבורי שלא התארגן כדי למחות נגד ההתבטאויות ומהלכי החקיקה השנויים במחלוקת, ובמיוחד אלה הקשורים ליסודות המשטר, המשפט, זכויות מיעוטים, דת ומדינה ו”הזכות” לאפליה. אולם עד כה, קולן של אגודות הסטודנטים טרם נשמע.
מחאות הסטודנטים בצרפת ב-1968:
מטבעה מורכבת קהילת הסטודנטים מקבוצות מיעוט שעלולות להיפגע מהצעדים שעתידה לנקוט הממשלה הבאה. הזכות לסרב להגיש שירות על רקע אמונה דתית עלולה לפגוע בסטודנטים, סטודנטיות ואנשי צוות ערבים, להט”בים ואחרים. מדוע אם כן האגודות עדיין שותקות? ד”ר מולי בנטמן, מרצה בחוגי התקשורת ומדיניות ציבורית במכללת “ספיר”, וחוקר פוליטיקה ודמוקרטיה, מסביר שהסיבה לכך עלולה להיות מורכבת: “יכול להיות שיש חילוקי דעות בקרב הנהגת הסטודנטים. יכול להיות שחלק מהפעילים באגודות חברים במפלגות שעתידות להרכיב את הקואליציה”.
בניגוד לד”ר בנטמן, יש מי שנשמע ביקורתי יותר כלפי הנהגת הסטודנטים. שר הרווחה לשעבר איציק שמולי, שהיה יו”ר התאחדות הסטודנטים בזמן מחאת 2011 ואחד הפעילים הבולטים בה, אמר השבוע ל”ספירלה” כי “אני מקווה שהם לא יאכזבו וזה ישתנה במהרה. אחרת הם יחטאו מאוד לתפקידם ויהפכו את הארגונים ללא רלוונטיים בעליל”.
גם מנכ”ל “ישראל חופשית”, אורי קידר, לשעבר יו”ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, מופתע מהיעדר התגובה: “הארגונים האלה אמורים לייצג דור צעיר שמסתכל קדימה. אירוע כמו שהממשלה הבאה מתכננת, כזה עם פוטנציאל לקחת את ישראל כל כך הרבה שנים אחורה, היה אמור להרים את ההנהגה של הדור הבא מהכיסאות. אני מקווה שזה עוד יקרה”.
בינתיים, את החשש מביעים דווקא גורמים מצמרת הממסד האקדמי. השבוע נאם נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ’ אריאל פורת, בכנס דב לאוטמן ואמר: “חלק מרכזי בדמוקרטיה הוא הגנה על זכויות מיעוטים ושמירה על כבוד האדם, ולא רק עיקרון הכרעת הרוב. יש קורלציה חזקה ביותר בין החופש האקדמי לבין מידת היותה של מדינה דמוקרטיה. נשמור מכל משמר על העיקרון הזה, כי בלעדיו לא יכולה להתקיים דמוקרטיה בריאה”.
העובדה שהקול הבולט נגד מהלכי החקיקה מגיע מן הדור המבוגר מעוררת תהייה, וייתכן שהסבר לכך ניתן למצוא בשינויים הפוליטיים-דמוגרפיים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: על פי הנתונים, הולך ועולה שיעור הצעירים בציבורים שבאופן מסורתי מצביעים למפלגות שירכיבו את הממשלה הבאה (חרדים וציונים-דתיים). על פי פרסום ב”כלכליסט”, עיבוד שלושת הסקרים האחרונים טרם הבחירות האחרונות העלה כי כ-45% ממצביעי “הציונות הדתית” (שכללה את עוצמה יהודית ומפלגת נעם) הם בני 34 או פחות. כך גם 40% ממצביעי ש”ס ויהדות התורה. בגוש המרכז-שמאל התמונה הפוכה: רק 22% ממצביעי יש עתיד ו-26% ממצביעי המחנה הממלכתי הם צעירים מתחת ל-34.
במקביל, מחקר של ד”ר נועה לביא וד”ר אירית אדלר מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו העלה כי הצעירים בישראל מצביעים “ימינה” בהשוואה לבני גילם בעולם המערבי. במחקר זה התבקשו צעירים לדרג עצמם בסולם מ-1 עד 10 (כאשר 10 זה ימין מוחלט). הישראלים דירגו עצמם ראשונים באירופה, עם ציון 6.5, לפני הונגריה ופולין.
“המרחב האקדמי משקף את הפסיפס האנושי הישראלי ובו להט”ב, ערבים, חרדים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, ולכן קיים חשש שרמת החיכוך תעלה בתקופות שבהן יש יותר התססה”, אומרת שני אלוש, סטודנטית בחוג לתקשורת במכללת “ספיר”. “כמי שהייתה דוברת הבית הגאה בבאר שבע אני מכירה את הסטטיסטיקה שלפיה קיים קשר ישיר בין נוכחות של נציגי ציבור אנטי להט”ב במוקדי הכוח לבין עלייה במקרי הפגיעה בלהט”ב, וכן לעלייה ברמת החיכוך בין הקהילה לבין אוכלוסיות שמסרבות להכיר בה”.
חן אברמוביץ’, סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון, מוסיפה: “הפחד הוא שהמרחב האקדמי ילך בכיוון שאליו הלכו ההסכמים הקואליציוניים. דברים שעד היום היו בחירה אידיאולוגית של כל אדם יהפכו לחוק שמוחל על הכלל. מה אם יחייבו אותנו להגיע לאירועי אוניברסיטה בהפרדה בין גברים ונשים? מה אם יחליטו איפה מותר או אסור לי כאישה לשהות? מרגיש שהסכמים האלו מושכים אותנו אחורה במקום לצעוד קדימה”.
מהתאחדות הסטודנטים הארצית נמסר בתגובה: “אנו פועלים עבור הציבור הסטודנטיאלי על כל גווניו, ללא הבדל דת, גזע ומין. בשבועות האחרונים הובלנו בשיתוף האגודה למען הלהט”ב והאחווה הסטודנטיאלית הגאה מאבק למול ארגוני להט”בופוביה שקיימו אירועים מסיתים בטכניון. בנוסף, שיגרנו מכתב לכל נשיאי המוסדות ולמועצה להשכלה גבוהה שעליו חתמו 41 אגודות סטודנטיאליות מכל הארץ. קראנו להם לקחת חלק במניעת להט”בופוביה בקמפוסים ולא לאפשר שימוש ציני בחופש הביטוי ובסובלנות הליברלית שמאפשרת האקדמיה על מנת לשלול את הלגיטימיות של אוכלוסייה שלמה בחברה הישראלית”.
