נדירים הם העיתונאים הישראלים שמגיעים לעבוד בכלי תקשורת בחו”ל. פערי השפה, המנטליות, הסטנדרטים המקצועיים וההוויה הבלתי מעונבת של התחום בארץ בהשוואה לנימוס הנדרש בעולם, מקשים על פי רוב על מעבר חלק מפה לשם. אחד שכן עשה את זה הוא פליקס טמסוט (36), חרדי לשעבר מאשדוד ובוגר המחלקה לתקשורת ב”ספיר” מ-2013, שבשבע השנים האחרונות מסקר את תחום הספורט ברשת השידור הגרמנית הוותיקה Deutsche Welle.
טמסוט השלים בעשור האחרון קפיצה תרבותית כפולה: ראשית, ההגעה מחברה דתית סגורה לקמפוס בספיר והיכרות ראשונה לדבריו עם פעילים פוליטיים, סטודנטיות פמיניסטיות וחברים קווירים לספסל הלימודים. שנית, כחובב ספורט מילדות, הוא השלים מאז מעבר מהיותו חובב של הביצה הספורטיבית הישראלית הקטנה לסיקור ליגות וענפים המושכים עשרות – אם לא מאות – מיליוני צופים, גולשים וקוראים.
הוא מתגורר כבר כמה שנים בעיר קלן, ובראיון ל”ספירלה” הוא מסביר כיצד עובדת היותו יהודי-ישראלי משפיעה על זווית הראייה ואופן הסיקור שלו את המדינה שהיא אחת מאימפריות הספורט הגדולות ביותר ביבשת. “מיד אחרי הלימודים נסעתי כחלק מתוכנית חילופי עיתונאים גרמנים, פלסטינים וישראלים, ושלחו אותי להתמחות חצי שנה בדסק הסושיאל מדיה של מחלקת החדשות ברשת”, הוא מספר. “אחרי חצי שנה הציעו לי להישאר בתור פרילנסר ואחרי חודשיים עברתי למחלקת הספורט, שם אני נמצא כבר שבע שנים. זכיתי לקחת חלק בהתמחות הזאת עם בוגרי מחלקות לתקשורת באוניברסיטאות הכי נחשבות בעולם – קיימברידג’, סורבון, ייל”.
- איך עבר עליך תהליך ההשתלבות?
“באופן כללי, לנו כישראלים יש יתרון. בעיקר יש לנו ‘רבאק’ שאין לאחרים. לדוגמא, לא תראי אותי מחכה בסבלנות בתור כדי לראיין את השוער של באיירן מינכן, מנואל נויר, רק כי מסביבי יש 20 עיתונאים ותיקים ומוכרים הרבה יותר ממני. לא מעניינת אותי ההיררכיה הזאת. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לקבל ממנו ציטוט. מתוקף מערכת הנימוסים שיש באירופה, אין את זה לאף אחד אחר”.
- מאיפה הגיעה המשיכה לספורט?
“תמיד הייתי אוהד כדורגל. אני אוהד את מנצ’סטר יונייטד כל חיי, ועד היום אני נוסע למשחקים שלה באירופה. מאז שאני גר פה פיתחתי חיבה לכדורגל הגרמני המקומי ואני הולך להמון משחקים של הקבוצה המקומית של קלן, גם בבית וגם בחוץ”.
- איך נראים החיים בקלן?
“זו עיר של פסיכים. המנטליות כאן הרבה יותר קרובה לישראליות מאשר ל’גרמניות’ שלימדו אותנו. אם את תשבי פה לבד בפאב, כנראה שסתם ייגשו אלייך וישוחחו איתך בלי להציק לך ובלי להתחיל איתך. המנוע המרכזי שמזיז את העיר הזאת הוא אנשים בני 35 ומטה. יש כאן הרבה משפחות צעירות והווייב מאוד צעיר וחי. וכמו בכל הערים הגדולות בגרמניה, יש כאן המון המון מהגרים מכל פינה בעולם. יש יפנים ויש סורים ויש רומנים ועוד ועוד. המגוון כאן ניכר”.
- מה האופי הפוליטי של קלן?
“שיעור ההצבעה לימין הקיצוני כאן הוא הכי נמוך בגרמניה. פחות מ-2%. קלנאים מאוד מאוד גאים בזה. אם למשל תהיה הפגנה של נאצים ברחוב, יפוצצו אותם במכות”.
- זה מי שנחשב שמאל בגרמניה? מי שמפוצץ נאצים?
“קודם כל כן. האבסורד הוא שיש כאן זרם של השמאל הרדיקלי שנקרא ‘אנטי דויטשה’. הם מגדירים את עצמם באופן די אבסורדי כציונים. בזרמי שמאל באירופה, של כאלה המתנגדים לאימפריאליזם, לגזענות וךקולוניאליזם, הרי מבקרים את ישראל, זה הולך יד ביד. אבל האידיאולוגיה של האנטי דויטשה עומדת על כך שקיומה של גרמניה ראוי רק במידה שישראל תתקיים. אם לא ישראל – מבחינתם גרמניה יכולה להתפרק. אלה החבר’ה שהולכים מכות עם נאצים. הם גם טוענים שהדרך הכי טובה להילחם באנטישמיות היא שיהודים יגנו על עצמם.
“את תראי פה שמאלנים רדיקלים מסתובבים עם חולצות של צה”ל. זה אבסורדי לחלוטין. יש כאן גרמנים לא-יהודים שקוראים לישראלים פרו-פלסטינים ‘אנטישמים’. גרמני שסבא שלו היה ב-SS יכול להגיד לי, יהודי ישראלי שמבקר את מדיניות ישראל, שאני לא יהודי מספיק. מצד שני, גרמניה היא כנראה המקום הכי מוגן באירופה ליהודים וישראלים בגלל הדבר הזה”.
- הזהות היהודית שלך באה לידי ביטוי בעבודה העיתונאית?
“יש אנטישמיות בכל מקום בגרמניה, כך שהיא מקבלת ביטוי גדול בעבודה שלי. אם אני במשחק כדורגל, אני אמצא את היציע של ‘האולטראס’, קבוצות אוהדים שעל פי רוב מייצגות את השמאל הרדיקלי בגרמניה, ואצלם ארגיש מוגן. כדורגל בכלל הוא ענף משוגע בגרמניה. לצורך העניין, בדקו כאן את העונה האחרונה לפני הקורונה ומצאו שמתוך 83 מיליון גרמנים, 23 מיליון ביקרו לפחות במשחק אחד באחת משלוש הליגות העליונות המדינה. בזכות המעורבות הנרחבת של הגרמנים בספורט, יש שיקוף מצוין של מגמות פוליטיות במדינה. את זה אני אוהב לסקר, אפילו ברמה המקומית של הערים השונות. זה מעניין אותי הרבה יותר מגביע העולם. הרבה יותר מעניין אותי מה קורה בליגה החמישית, כשאוהדים גרמנים מרגישים בנוח לגדף שחקן שחום עור או לקלל קבוצות שמזוהות כ’יהודיות'”.
- יש פה קבוצות יהודיות?
“כמובן, יש רשת קבוצות יהודיות של מכבי בכל העולם”.
- והן טובות?
“לא. אין מה לעשות, יהודים לא טובים בספורט”.
- מה סיקרת בהקשר של גביע העולם בחודש שעבר?
“גם כאן מצאתי פן פוליטי. חשבונות מובילים ברשתות החברתיות בגרמניה התחילו לבקר את נבחרת מרוקו והאוהדים שלה שהניפו דגלי פלסטין אחרי ניצחונות בקטאר. זה לווה בכתבה בעיתון הבית של השמאל בגרמניה, שבה נטען שההצלחה של מרוקו משאירה טעם אנטישמי בפה. אני פרסמתי כתבה על כך שהגינוי לתומכי מרוקו בגרמניה עושה הרבה יותר רעש מבישראל”.
- איך הסיקור שמעניין אותך משתלב עם זהותך כישראלי?
“קודם כל חשוב לי לפעול כעיתונאי. אבל אני גם ישראלי, עם עבר חרדי, וזה שפגט שלפעמים אני מתקשה לעשות. באולימפיאדה הקודמת סיקרתי את תופעת הג’ודוקאים שלא מופיעים לקרבות מול ישראלים. לי ברור שיש מאבק פלסטיני וניסיון לקדם זכויות אדם ברקע, אבל ברמה הספורטיבית והאובייקטיבית – ברגע שיש קרב, המעשה הכי בסיסי של כבוד הוא להתחרות. צריך לא רק לדווח על עובדות אלא גם לתת קונטקסט. זו מערכת של נסיבות שבמסגרתה אני מנסה לעשות את הכי טוב. זה מאתגר אבל זה גם מחדד את החושים העיתונאים”.
- יש רגע שאתה גאה בו במיוחד?
“הייתי פעם בכנס אוהדי כדורגל באירופה ופנתה אליי ביוזמתה סנדרה שוודלר, יו”רית הוועד המנהל של מועדון זנקט פאולי מהמבורג. הוא כרגע בליגה השנייה אבל הוא מאוד ידוע בעולם בגלל העמדות השמאלניות של האוהדים והמועדון. יש להם אוהדים בכל העולם. אם תלכי למשחקים של הפועל תל אביב תראי הרבה אנשים עם חולצות ודגלים שלהם. שוודלר היא האישה היחידה שנמצאת בראש מועדון כדורגל מקצועני בגרמניה, והיא אמרה שהיא מאוד מעריכה את העבודה שלי. אנחנו חברים עד היום”.
- היית ממליץ לסטודנטים וסטודנטיות לתקשורת לעבוד בגוף תקשורתי מחוץ לישראל?
“בוודאי. זאת חוויה. זה מטורף להרגיש מהו חדר חדשות במדינה אחרת, להבין איך עיתונאים חושבים במקומות שונים. אותי זה שינה לגמרי. בעיקר הבנתי שבישראל יש התמכרות לחדשות, שהיא מובנת בגלל המצב הביטחוני. פה דברים עובדים אחרת. אני יכול להציע סיפור, ויגידו לי ‘לך, תבדוק, תשיג מקורות טובים, גם אם זה ייקח שבועיים או אפילו חודש, העיקר שתצא כתבה טובה ומעמיקה’. מנגד, המנטליות הישראלית אומרת: מחר צריכה להיות כתבה.
“יש כאן דגש על איכות ולא כמות. אמנם יש דד-ליין, אבל תראי איך זה אחרת: להכנת כתבה שציינה 50 שנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן נתנו לי חודשיים. אפילו נסעתי לארץ כדי לראיין אנשים פנים מול פנים. גם אם זה לוקח יותר זמן, המערכת מגבה אותי ונותנת לי את המשאבים כדי להוציא מוצר עיתונאי מהודק”.
