הקיבוצניקית מהצפון, בוגרת המכללה בדרום, שהמגפה הזניקה אותה לעמדת עריכה בכירה

מגפת הקורונה הפכה את העולם כולו על ראשו, ובחלקת אלוהים הקטנה שלה – גם העיתונאית אופיר האוזמן מצאה את עצמה לפתע על סיפה של דרך חדשה. לפני פרוץ הנגיף היא הייתה כתבת ועורכת משנה במדורי האוכל והחופש של אתר ynet, עם חלום לעסוק לעומק בענף התיירות שמשך אותה עוד קודם. ואז העולם נסגר, העורך האחראי על המדור הועבר למחלקת החדשות, ועליה הוטלה המשימה להחזיק לבדה את הערוץ.

“אחרי כמה שנים בתפקידי משנה, פתאום מצאתי את עצמי מרימה את כל ערוץ החופש לבדי”, מספרת האוזמן, בוגרת מחלקת התקשורת של “ספיר”, בראיון ל”ספירלה”. ”הייתי צריכה להכין בעצמי שלושה אייטמים ביום, כולל כתבות מגזין מושקעות, וכל זה בזמן שאני עם ילד קטן בבית. זה לא היה קל, אבל זה היה שלב שהייתי צריכה לעבור בקריירה שלי”.

ל-ynet, פורטל החדשות והתוכן הגדול במדינה, היא הגיעה יחסית במקרה. האוזמן סיימה את לימודיה בספיר ב-2013, ועוד לפני כן כבר החלה בהתמחות באתר. “בזמנו הייתה לנו הזדמנות לעשות התמחות בגוף תקשורת וככה נכנסתי ל-ynet לראשונה”, היא מספרת. “הייתי בסטאז’ של שבוע בקיץ ופשוט המשכתי. מיקמו אותי במדור הבריאות. הייתי צריכה לתת את כולי ולהוכיח את עצמי, כשבמקביל עוד למדתי במכללה ועבדתי בעוד עבודה. כשהסתיימה השנה הצלחתי להיכנס למדור האוכל. אפשר לומר שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון. הייתי שם עורכת משנה במשך כמה שנים. זה לא ענף כל כך רחב, אבל נשאבתי לתוכו לגמרי”.

מאז, כאמור, היא התקדמה בתפקידי עריכה בתוך האתר עד שבשנה האחרונה הצטרפה למדור הפרימיום של האתר, ynet+, המפרסם כתבות מגזין, עומק ותחקירים בתשלום – תחום שבו התקשורת בעברית עושה עדיין את צעדיה הראשונים מול קהל גולשים שטרם התרגל לפתוח את הארנק עבור תוכן ברשת. כאן, מאחר שמדובר במגזין העוסק בקשת נושאים רחבה שלא מתמקדת בתחום ספציפי כמו אוכל או תיירות, האוזמן נאלצה להמציא את עצמה מחדש.

“יש שם נושאים שמעולם לא עסקתי בהם”, היא מסבירה. “אני נוגעת שם בהמון תחומים ללא קיבעון על נושא אחד. זה קשה, אבל זה מעולה. הכנתי כתבות על פסיכופתים ועל OCD ואפילו ערכתי כתבות על רכב. מה לי ולרכב? (צוחקת). מה גם שאני בוחרת את הנושאים ויש עליי אחריות להכין כתבות אותנטיות. ובכלל, מאחר שמדובר במדור בתשלום, שלא פתוח לכל הגולשים, אז כל האווירה סביב הכתבות היא מאוד אקסקלוסיבית”.

האוזמן (36), נשואה וכיום אימא לשניים, גדלה בקיבוץ דליה שליד יקנעם כילדה חובבת כתיבה, ספרות ואמנות. החיבור למקצוע היה טבעי עבורה, והדרך שעברה מאז הופכת אותה לאחת העיתונאיות המסקרנות שיצאו מהמחלקה לתקשורת בספיר. אף שכבר שנים היא גרה במרכז הארץ, עדיין נטועה בה מה שהיא מגדירה כתחושת הפריפריאליות. “אנשים לא נוטים לייחס לנו את המושג ‘פריפריה’, אבל אנחנו לגמרי שם”, היא אומרת. “הקהילתיות הזאת היא חלק ממני ומלווה אותי”.

• איך מגיעים מקיבוץ דליה למכללת ספיר?

“בן הזוג שלי ואני עברנו למרכז אחרי טיול גדול שעשינו, אבל ספיר הייתה האופציה האולטימטיבית מבחינתי. לא התלבטתי בכלל לגבי מה אני רוצה ללמוד. כבר בתיכון עשיתי בגרות בתקשורת וקולנוע. אהבתי את זה מהרגע הראשון. כתיבה וקריאה הן חלק ממני מאז שאני זוכרת את עצמי. כבר כילדה הייתי כותבת סיפורים וכשהגעתי לספיר המטלות של הכתיבה מאוד זרמו לי”.

• את מרגישה שיותר קל לך לכתוב מלערוך?

“האמת שלאו דווקא. מבחינתי כתיבה מגיעה ממקום רגשי, ואם את לא שם, ולא יכולה לתת את כל כולך, זה פשוט לא ייצא טוב. זאת אמנות לכל דבר, כך שבשביל שאני אכתוב אני צריכה למצוא את השלוות נפש הזאת שתדייק אותי ותפקס אותי כדי שהטקסט ייצא הטוב ביותר”.

לימודי התקשורת בספיר השתנו עם השנים. אם בעבר המגמות השונות היו רחבות יותר, ונתנו מקום להתנסות באופן מעשי בפרקטיקות שכרוכות בעיתונאות כתובה, כעת מערך הלימודים נראה אחרת. עשור אחרי שסיימה את לימודיה טוענת האוזמן שלימודי התקשורת בספיר אפשרו לה להגיע לאן שהגיעה: “יש לא מעט טכניקות כתיבה שרכשתי שם ועדיין נשארו איתי. ברור שהניסיון זה החלק הארי, אבל היו לא מעט שיעורי עריכה שנתנו לי כלים חשובים לעתיד”.

• את מרגישה שעיתונות זה המקצוע שאליו נועדת?

“תראה, זה לא סוד שכלכלית זה לא המקצוע הכי משתלם. וכשאת אמא לשני ילדים, ויש לך בית ולא מעט הוצאות, זה קשה להתקיים ככה. אז אני לא אשקר ואגיד שזה קל. אבל אני יכולה להגיד שבמהלך השנים כשחשבתי שאולי מיציתי, מיד נזכרתי למה אני עושה מה שאני עושה. זאת תשוקה בלתי מוסברת. למרות שיש תקופות קשות, שבהן אין לך פתאום יצירתיות, ואת נאלצת לעבוד בשעות לא שעות – בסופו של דבר זה עדיין שווה זה. מדובר בעבודה שמבוססת כולה על חיידק שלמי שנדבק בו ממש קשה להיפטר ממנו”.