את אלמוג בוקר ניסיתי לראיין במשך חודשים. כל מי שמכיר אותו המליץ לי לוותר כי מדובר באחד העיתונאים העסוקים בארץ, אבל בסוף, אחרי עוד ווטסאפ ועוד סמס – הוא התרצה. זה לא היה קל. בוקר, לשעבר סטודנט ב”ספיר” וכיום מרצה במחלקה לתקשורת של המכללה, מתזז את סדר יומו בין מחלקת החדשות של רשת 13, כולל הגשת שתי תוכניות בערוץ, וסיקור שוטף של אזור הדרום.
“לא תכננתי לחזור למכללה ולהיות מרצה”, הוא מספר בראיון ל”ספירלה”.
“זה לא היה חלום שלי וגם לא ראיתי את זה כיעד. רציתי ללמוד מה שאפשר כדי להגיע מוכן לשלב הבא – כתב שמסקר את אזור הדרום. ידעתי מה אני רוצה להציב על סדר היום ולכן התמקדתי בזה. בשלב מסוים הגיעה הצעה מהמכללה, בדיוק בתקופה שבה הייתה ביקורת חריפה על התקשורת. אבל אני מאמין בתחום, אז הרגשתי שזו שליחות ללמד סטודנטים, להכשיר אותם ובעיקר לשכנע אותם שזה המקצוע הנכון”.
זה משתלם?
“כמרצה אתה לא מרוויח כסף. במובן מסוים, עם הנסיעות ואיבוד הזמן, אתה אפילו קצת מפסיד. אבל אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני רואה בזה מנוף להפוך סטודנטים לעיתונאים טובים”.
חזרת למכללה שלמדת בה. זה אתגר אותך?
“אני עושה את זה כבר כמה שנים ועדיין מתרגש להביא לשיעורים העיוניים את העבודה העיתונאית מהשטח. זה לא משהו שנעלם. גם היום, בכל פעם שאני מגיע לכיתה, בטח ובטח בתחילת שנה, חשוב לי להכיר את הסטודנטים באופן אישי, לדעת מאיפה כל אחד בא ומה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול, כדי לדעת מה אני יכול להעניק להם”.
איך הייתה החוויה הסטודנטיאלית שלך במכללה?
“יש משהו מיוחד במרקם של האנשים במכללת ספיר – העובדה שהם מגיעים מכל הקצוות, מכל המינים ומכל הגוונים מייצרת ייחודיות שאני חושב שלא קיימת במקומות אחרים. לצד זה, גם העובדה שכל הזמן יש סוג של מתיחות ביטחונית שמלווה את הלימודים מייצרת משהו אחר. מצד אחד אהבתי את החוויה הסטודנטיאלית וגם זכיתי בהרבה חברים. מצד שני, כבר מהשנה השנייה עבדתי המון. התפיסה שלי הייתה שכדי להתקדם בתחום אתה חייב לעבוד במקצוע לצד הלימודים. אז הזמן שלי מעבר לשעות של הלימודים היה יחסית מאוד מצומצם”.
בוקר, שמתגורר בקיבוץ זיקים בעוטף עזה, משמש כתב בדרום מאז 2003. מדובר בתפקיד מורכב שבשל המציאות גובה ממנו מחיר אישי ומשפחתי כבד: כל אזעקה, לא כל שכן מבצע צבאי, מאלץ אותו לעזוב את אשתו אילת והילדים. “זה כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו”, הוא מספר. “אני חושב שגם הם כבר מיומנים. היום זה הרבה יותר קל כי הילדים כבר גדולים ואפשר לדבר איתם”.
מה עושים כשיש הסלמה?
“הדבר הכי נכון מבחינתי זה להוציא אותם לתקופה מסוימת מהאזור. גם בשביל השקט הנפשי שלהם וגם בשביל השקט הנפשי שלי. כשהם בבית קשה לי להתרכז בעבודה כי צריך לשמור עליהם ולתווך להם את המציאות. יש געגועים, אבל מקל עליי שהם נמצאים במקום בטוח ומתאפשר לי להתעסק בעבודה שלי כעיתונאי”.
אתה מרגיש מסופק בעבודה שלך היום?
“כן. אני מצליח לעשות היום כל מה שחלמתי עליו, גם בהיבט של להמשיך להיות כתב בדרום. כאמור זאת הייתה השליחות שלי והסיבה שבגללה הגעתי למקצוע. כמגיש של תוכנית יומית ותוכנית בסוף שבוע, אני לוקח את הפריפריה ושם אותה במרכז הבמה. זה משהו שהיה חסר בתקשורת לאורך שנים. היום אני משתמש בפלטפורמה שניתנה כדי להציב אנשים מהפריפריה בראש סדר היום ולטפל בנושאים שבעבר לא היו מטפלים בהם”.
אתה המון זמן כתב דרום. לא חשבת לשנות תחום סיקור? אולי לעבור לתחומים כמו ביטחון או כלכלה?
“הציעו לי אבל אני לא רוצה. לפחות לא עכשיו. אני רואה את התפקיד שלי כאחד הכי חשובים במערכת. יש שרואים את הפרשן הביטחוני או את הכתב המדיני או את כתב החינוך כמרכזיים. אני רואה את הכתב בדרום כאחד משלושת התפקידים הכי חשובים שיש. אני מסקר את האזור מאילת עד אשדוד, בערך חצי מדינה ואני מציב אותו במרכז”.
הרגשת שקיבלת במכללה כלים שבאו לידי ביטוי בדרכך העיתונאית?
“בוודאי. העבודה שלי בתחום החלה כאמור כבר בלימודים. ישב לידי בשיעור אמיר בוחבוט, היום הכתב הצבאי של וואלה ואז ב’זמן הנגב’, מקומון מבית מעריב. תוך כדי השיעורים הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בתחום, וככה התחלתי, ככתב המוניציפלי של העיתון. סיקרתי באותו זמן מה שקרה בבאר שבע.
“במכללה קיבלתי הרבה כלים – מללמוד את חמשת המ”מים, דרך איך לכתוב כתבה של 3,000 מילה ועד הפלטפורמות האחרות שהיום כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. למדתי תוכנות כמו פוטושופ שעד היום אני משתמש בהן בעבודה העיתונאית שלי וברשתות החברתיות. ובעיקר למדתי את הכללים של מה זה להיות עיתונאי, איך להיות עיתונאי טוב, איך לזהות סיפור, איך להצליב מידע או לוודא שהוא נכון. לא יכולתי לדעת את זה אם לא הייתי לומד בספיר.
“זה גם מה שאני רוצה להעביר לסטודנטים שלי – את כל הכלים. גם בתחום העיוני ובטח ובטח בתחום המעשי. זה משהו שיש בספיר וכמעט לא קיים במקומות אחרים. גם בתקופת הלימודים וגם היום אני מקפיד מאוד להכניס את הסטודנטים פנימה, כלומר לעבודה העיתונאית שלי, הכי עמוק שאפשר, כי ככל שאתה מתנסה בשטח אתה מגיע הרבה יותר מוכן החוצה”.
