ספק אם יש סטודנט או סטודנטית ב”ספיר” שלא מכירים את סעיד דראוושי. הוא בן 32, במקור מהצפון וכיום מתגורר בשדרות, לומד עבודה סוציאלית במכללה, והוא מתנייד ברחבי הקמפוס בכיסא גלגלים כשלצידו כלבתו פרסה. הסיבה לבת הלוויה הייחודית נעוצה בהתמודדות שלו עם מחלת ניוון השרירים (ALS), שהחלה כבר כשהיה בן 11 ואובחנו אצלו סימפטומים ראשונים. בהמשך התגלה חיידק בעמוד השדרה שלו והשילוב בין השניים הוביל לשיתוק בשתי רגליו. “זאת הייתה טראומה ושוק”, הוא מספר בראיון ל”ספירלה”. “תקופה לא פשוטה בכלל. היו והכחשה וכל מה שאפשר לדמיין”.
ב-12 השנים האחרונות הוא מתנייד בכיסא גלגלים. ההתמודדות האינדיבידואלית והמאבק היום-יומי במחלה השתנו אחרי ששמע לגמרי במקרה שהוא זכאי לקבל כלב שירות. “התחלתי להתעניין במה זה כרוך ואם אני זכאי לאחד”, הוא מסביר. “ישר ידעתי שזה מה שהיה חסר לי, שזה מה שאני צריך בשביל הרווחה שלי, ויותר מכך – בשביל הנפש שלי”.
- במה היה כרוך תהליך הקבלה?
“כלב שירות זה דבר יקר שלא יכולתי להרשות לעצמי. את המימון קיבלתי דרך עמותה שמכשירה כלבי שירות לאנשים עם ניוון, כי באמת מדובר בסכום עצום. תוך כדי התחלתי מעין תקופת מבחן שבה ניסו לקבוע אם אני מתאים בכלל. זה תהליך מאוד מורכב, עד שבאמת מבינים מה אני צריך. מהיום שקיבלתי את פרסה התהליך ארך כמעט שנה וחצי שבמהלכם עברנו אימונים בלי הפסקה”.
מדי חצי שנה לאורך ההליך התקיים מעין תהליך בירוקרטי שבמסגרתו נערכה בדיקה של דראוושי: נציגים היו מגיעים אליו הביתה, בדקו היכן הוא חי, באילו תנאים וכו’. לאחר מכן ציוותו אליו את פרסה ומשם החל גם תהליך הקבלה שלה – היא למדה את הסביבה והסתגלה אליה, ובעיקר הכירה את דראוושי והצרכים שלו, והוא אותה ואת הצרכים שלה.
כלבי שירות מסייעים בהתמודדות יומיומית לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית או פיזית. היום, על מנת לקבל כלב שירות יש להיות חלק מאחת מארבע האוכלוסיות האלו: ילדים על הספקטרום האוטיסטי, אנשים המתמודדים עם פוסטראומה מרקעים שונים, אנשים המתמודדים עם נכות/מגבלה פיזית או חולי אפילפסיה/סכרת.
לפי תקנות משרד המשפטים, חיית שירות מוגדרת כ”חיה אשר אולפה באופן פרטני לבצע משימות בעבור אדם עם מוגבלות, כגון: כלב נחייה, כלב סימון (hearing dog) שאולף להתריע על השמעת צלילים לאנשים עם מוגבלות שמיעה, כלב שאולף לסייע לאנשים בספקטרום האוטיסטי או חיה אחרת אשר אולפה לספק הגנה אישית או לבצע פעולות חילוץ של אנשים עם מוגבלות או לבצע פעולות סיוע יומיומיות בעבורם”.
כיום, במבט מהצד, נראה שהחיבור ביניהם הוא כמעט משמיים. עם זאת, כחלק מתהליך ההתחברות של בעל החיים לבעליו (ולהיפך), עברו השניים מסע אינטנסיבי שהצריך את סעיד לפתוח את ראשו ואת ליבו באופן שלא חווה בעבר. ”הקשר הראשוני עם פרסה התחיל בצורה מאוד מינימלית, אבל מהר מאוד זה הפך למשהו אחר”, משתף מסביר. “זה קשר שהוא מעבר לכלב ובן אדם. זה יישמע מוזר אבל רואים שהיא עושה את זה מאהבה ומרצון אמיתי לעזור. היום אם חס וחלילה היא לא לצידי, אני מרגיש שמשהו חסר לי. היא חצי ממני”.
- מה ההבדל בין החיים שלך לפניה ועכשיו?
“מאז ומתמיד הייתי אדם חברתי אבל אין שום ספק שפרסה תרמה לי לכול פן בחיים, ולפן החברתי במיוחד. היא פיתחה בי דברים שכיף להרוויח אותם כבונוס לחיים”.
- אתה מרגיש שאתה תלוי בה?
“ברמה הפיזית אני מצליח לעשות הרבה דברים שפרסה בעבר עזרה לי בהם. אבל כן, ללא ספק אני תלוי בה. כלבת שירות כמו פרסה יכולה להציל את חייהם של לא מעט בעלי מוגבלויות. אני יודע שאת החיים שלי היא הצילה ומבחינתי זה שווה כל רגע. האם פרסה תלויה בי? ללא ספק. אם אני לא בסביבה שלה היא משתגעת. היא משדרת את זה לסביבה. מרגיש לי שהיא רוצה תמיד לדעת שטוב לי ושהכול בסדר איתי. אני חושב שמערכת היחסים שלנו מאוד תלותית”.
כיום קיימים שני מרכזים שדרכם ניתן לאמץ כלבים לשנת אילוף ראשונית ולהגשת בקשה לקבלת כלב שירות. לירון רוזן (32), סטודנטית במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, החלה להתעניין באימוץ לאחר שנתקלה בדראוושי ובפרסה. לאחר המפגש ביניהם היא חיפשה ברשתות מקום שיכול לספק עבורה את מבוקשה. לאחר חיפוש קצר, היא נתקלה ב”מרכז הישראלי לכלבי נחייה”, שהוקם כדי לענות על הצורך של אלפי עיוורים לקויי ראייה בישראל למען שיפור איכות חייהם.
רוזן השאירה פרטים בדף הבית והמתינה לתשובה. “הייתה רשימת המתנה של כמעט שנה, עברנו מיונים וראיונות עד שאישרו אותנו כמאמצים”, היא מספרת. “אתה מקבל גור שבדיוק מסיים לינוק ומגדל אותו עד גיל שנה בערך. הוא הולך איתך לכל מקום. ממש לכל מקום, כי צריך לחשוף אותו לסביבות וגירויים שונים.
“החוויה היא מדהימה. קיבלתי גורת לברדור, אין חמוד מזה, וחוויתי אותה בשנה הראשונה שלה. תחושת השליחות וההבנה שזה מביא ערך גדול יותר מרככת את ה’מכה’ כשהכלב עוזב. מעבר לזה, הגידול שלה השפיע עליי ועל הבן זוג שלי אמיר שלמד איתי. גידלנו אותה כסטודנטים לעיצוב, ואפילו פרויקט הגמר שלי עסק בכלבים וכלבי נחייה. לנושא הזה בהחלט יש פינה ממש חמה בלב שלנו”.
