“כשלא מבינים שכנים, קל לראות אותם כאויבים”. על מצבה העגום של השפה הערבית בקרב יהודים

במציאות היומיומית התזזיתית במדינת ישראל מקובל להתייחס למונח “תקשורת” רק כהגדרה לאמצעי המדיה המודפסים והאלקטרוניים. אבל למילה הזאת יש משמעות בסיסית הרבה יותר, אפילו קדמונית, שמתייחסת ליכולת של בני האדם לתקשר אלה עם אלה, ולשם כך הם צריכים כלי אחד עיקרי – שפה. הקביעה הזאת רלוונטית מאוד עבור היהודים בישראל, שחיים, עובדים ולומדים לצד כשני מיליון אזרחים ערבים, שמנהלים סכסוך לאומי וצבאי מול הפלסטינים בשטחים ובעזה, ושמוקפים במאות מיליוני דוברי ערבית במדינות השכנות.

האם הם יכולים לשוחח איתם בשפתם? האם הם מסוגלים לקרוא עיתון או לצפות במהדורה חדשות בערבית כדי להבין כיצד נתפסת שם המציאות? האם הם קראו ספר או שיר בשפת במקור כדי ללמוד על התרבות השכנה? התשובה הקצרה והעגומה היא “לא”. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), רק כ-5.1% מהיהודים בישראל דוברים את השפה הערבית, נתון שמן הסתם יצטמצם ככל שיתמעט מספרם באוכלוסייה של העולים מארצות ערב ויגדל שיעור ילידי ישראל.

“תמיד רציתי להבין ולדעת את השפה הערבית”, אומר שגיא סעדה, סטודנט במחלקה השיווקית במכללת ספיר. “כנכד לעולים מטוניסיה ולוב, גדלתי עליה. סבים וסבתות דוברי ערבית היו נוף חיי מאז שאני זוכר את עצמי. אבל רוב השפה הערבית שאנחנו יודעים היא אלימה ותוקפנית. ‘ערבית מחסום’ שלמדנו בצבא, שכוללת צעקות, קללות, ובאופן כללי לא מראה את הצדדים היפים של השפה”.

לא רק הסנטימנט שעליו מדבר סעדה היה אמור להגביר את לימודי הערבית בישראל. עברית וערבית הן שפות שמיות שהתפתחו במזרח התיכון ובצפון אפריקה לצד הארמית והאמהרית, והן מתאפיינות בריבוי עיצורים ומיעוט תנועות. עובדה זו אמורה להקל על דוברי עברית ללמוד ערבית, אבל בפועל זה לא קורה. מעמד השפה במערכת החינוך דועך והולך, ובמקביל גוברת הביקורת על אופן הלימוד שלה.

בחוק הלאום שנחקק בסוף העשור שעבר נקבע באופן עמום כי לשפה הערבית יש “מעמד מיוחד” בישראל. לפי אתר הכנסת, הערבית היא שפה שחובה ללמדה במערכת החינוך העברית, אבל רק בחטיבות הביניים. אין הכרח ללמד את השפה בבתי הספר היסודיים או בתיכונים. לפיכך יהודים שמחליטים בשלב מסוים בחייהם ללמוד את השפה, עושים זאת בבתי ספר פרטיים. אחד מהם הוא “דיוואן”, שמספק לימודים פרונטליים ולימודי אונליין. בשיחה עם “ספירלה” אומר מנהל בית הספר עמוס אבידוב כי מדובר בכמה מאות אנשים בשנה: “חלק נרשמים ממניעים אידיאולוגיים, או בגלל העבודה או סתם כי הם מעוניינים להכיר את התרבות והאנשים שחיים לידם”.

• מה דעתך על אופן הלימוד של הערבית במערכת החינוך?

“יש מורים מקצועיים שמשקיעים מעצמם, אבל משרד החינוך מתמקד בתחביר ובאוצר מילים. לא מלמדים את הילדים לדבר”.

סיגלית בנאי היא משוררת וקולנוענית שהתאהבה בשפה הערבית במסגרת עיסוקיה: היא ביקרה במדינות ערב וערכה סרטים על התרבות הערבית בישראל. “דרך העבודה שלי בטלוויזיה הכרתי את המוזיקה, את התרבות ואת השפה”, היא אומרת. “אם לא מבינים את השכנים, קל יותר לראות אותם כאויבים. אני חושבת שדרך השפה אפשר להתקרב לאנשים ואולי לעשות שלום. לי מאוד חשוב שהילדים שלי ילמדו ערבית”.

יקיר, תושב באר שבע ובוגר תואר ראשון במזרח התיכון ובלשון עברית, הוציא תעודת הוראה בערבית ובשנים האחרונות מלמד את השפה בבתי ספר. “בהתחלה למדתי ערבית לבד באתרי אינטרנט, עד שבשלב מסוים החלטתי שאני רוצה ללמד אותה”, הוא מסביר. “מפני שחמישית מהאוכלוסייה במדינה דוברת ערבית, יש חשיבות ללמד אותה. וזה ללא קשר לכך שזו שפה עשירה ומעניינת. כשמכירים את שפה זה פותח פתח להכרת התרבות, המנהגים וליצירת קשר או קרבה”.