“ספירלת השתיקה” היא תיאוריה שלפיה מתקבעת בציבור אשליה של דעה רווחת, הנתפסת כ”דעה המקובלת”, מה שמוביל לכך שהאדם הבודד החש שעמדתו במיעוט מעדיף להצניע אותה. ייתכן שאפשר היה לראות זאת בימין הישראלי על רקע ההתפתחויות של השבועות האחרונים: רק אחרי קריאתו של שר הביטחון יואב גלנט (הליכוד) לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית, החלו גורמים בכירים המזוהים עם המחנה שלו להתבטא באופן דומה, בהם יו”ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס, יו”ר ועד העובדים של התעשייה האווירית יאיר כץ ויו”ר ועד עובדי רשות שדות התעופה פנחס עידן.
נדרש אומץ להתייצב מול הדעה הרווחת של המחנה שממנו אתה מגיע, וההודעה על פיטורי גלנט בתקופה מתוחה ביטחונית, כלכלית וחברתית היוותה אירוע קיצון שפתח את הסכר ואיפשר למתנגדי החקיקה במחנה הימין להתבטא בפומבי.
אבל לסיטואציה הזאת יש גם תמונת מראה שמשתקפת היטב באקדמיה, זו שדווקא נתפסת באופן היסטורי כמרחב מגוון ופלורליסטי להחלפת דעות המעודד חשיבה ביקורתית והידיינות. בקמפוסים, כך נדמה, הדעה “המקובלת” היא זאת המתנגדת לרפורמה במערכת המשפט, ואלה החושבים אחרת חוששים להביע את דעתם. “התמיכה שלי ברפורמה נחשבת לא לגיטימית במרחב האקדמי”, קובעת מיכל (שם בדוי), סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר. לדבריה היא מעדיפה לא להיחשף כי היא חוששת מהתגובות של סביבתה בקמפוס: “הניסיון לימד אותי שלעיתים מוטב לא להחצין את דעותיי. יגידו שאני קיצונית, יכולים אפילו להדיר אותי. היו בעבר חבר’ה שלא דיברו איתי בגלל הדעה הפוליטית שלי”.
מאז החלה חקיקת הרפורמה מתקיים נגדה גל הפגנות נרחב במוסדות אקדמיים בארץ. בפתיחת סמסטר ב’ קיימה המחלקה לתקשורת בספיר פאנל תחת הכותרת “השינויים הדרמטיים במערכת המשפט והאיומים על השידור הציבורי”, וכל המשתתפים בו ללא יוצא מן הכלל הביעו את דעתם הנחרצת נגד החקיקה. מיכל טוענת שיש סטודנטים רבים החושבים כמוה אך קולם לא נשמע: “אלו שמתבטאים בקול הם המתנגדים. זה לא שהרוב תומך ברפורמה – אבל יש מי שתומכים ומשתתקים”.
- אם קיימים קולות כאלו – למה הם לא מדברים?
“התחושה היא של סתימת פיות והשתקה. השיח לא מאפשר הבעת דעה שונה. מי שמנסה להביע עמדה מנוגדת לדעה השלטת מושתק, מותקף אישית, מבוזה, וכל זה לכאורה בשם ערכי החופש”.
גם רועי (שם בדוי), סטודנט שנה ד’ במחלקה למשפטים בספיר, מעדיף לא להזדהות בכתבה אבל מתעקש שבכיתה הוא לא מסתתר. “כשהמרצים מדברים על הרפורמה, אני היחיד שמתבטא נגד”, הוא אומר. “אם 40 אנשים חושבים את אותו הדבר – כנראה שהבעיה היא לא בי, אלא באקדמיה”.
לדבריו הוא קיבל באופן עקיף מסרים ממרצים וסטודנטים שלפיהם הדעה שלו אינה לגיטימית. “לשמוע צעקות והתלהמות מהכיתה, זה עלול לגרום לך לחשוב ‘אולי אני המשוגע היחידי שחושב ככה? אולי משהו לא בסדר בי?'”, הוא אומר. “יש מרצים שמקשיבים, אבל יש גם כאלה שפתאום כשאני מדבר הם נזכרים שזה סוטה מנושא השיעור”.
- מה מדאיג אותך במצב הקיים?
“זה בעיקר פוגע בחופש האקדמי. כשאתה לא שומע דעות אחרות, אתה משכנע את עצמך שאתה צודק. כשאתה לא מעמת את הדעה שלך עם מגוון דעות אחרות – איך אתה יכול לקדם את המחשבה שלך?”.
מעבר לטענה לפגיעה בחופש הביטוי באקדמיה, מיכל סבורה שהמצב הקיים גובה גם מחיר אישי, מאחר שהתחושה שלפיה היא היחידה שמחזיקה בעמדה התומכת במהפכה המשפטית מלווה בתחושות בדידות וניכור: “הדעה שלי גורמת לי להיות לבד. אני לא אשב בשיח שמבטל את העמדה שלי. זו תחושה נוראית. כשמבטלים את הדעה שלי אני לוקחת צעד אחורה ומתרחקת”.
יו”ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, אלחנן פלהיימר, הודיע עם פרוץ המחלוקת כי ההתאחדות לא תיקח צד במאבק, מה שגרר ביקורת הן מצד סטודנטים והן מהסגל האקדמי, בין השאר משום שמדובר באיש ימין מובהק. בתגובה לכתבה מסר פלהיימר: “לאורך כל התקופה אמרנו בבירור שחופש המחאה, ובלבד שהוא מתקיים באופן חוקי ודמוקרטי, הינו אבן יסוד בדמוקרטיה. ראינו סטודנטים מדן ועד אילת משמיעים את קולם – אלה שבעד המהלכים המשפטיים ואלה שנגד. כעת אנו שמים לעצמנו כמטרה עליונה להוביל שיח לריפוי ואחדות”.
לחיזוק עמדתו מציגה ההתאחדות תוצאות סקר שהזמינה ממכון “מאגר מוחות” ובוצע בקרב 877 סטודנטים וסטודנטיות ממוסדות אקדמיים שונים בארץ. מהסקר עולה כי 56% מהנשאלים תומכים בהצעות הקואליציה לתיקונים במערכת המשפט ו-54% מתנגדים להפגנות נגד הרפורמה. כמו כן, 55% ענו שבמאבק הסמכויות בין בית המשפט העליון לבין הכנסת – עמדתם של נבחרי הציבור צריכה לגבור. בנוסף, 40% ענו שלהתרשמותם עמדות הסגל האקדמי מוטות לטובת מתנגדי הרפורמה.
“נתוני הסקר מוכיחים באופן מובהק שהסטודנטים והסטודנטיות חלוקים בדעותיהם לגבי הרפורמה המשפטית וכי אין הסכמה גורפת לכאן או לכאן”, אומר פלהיימר. “כפי שציינו, ההתאחדות הסטודנטיאלית לא תפעל על פי לחצים חיצוניים של גורמים שטובת הסטודנטים אינה עומדת לנגד עיניהם”.
