לפני כמה שנים נסע המוזיקאי דויד פרץ במכוניתו בשעת לילה, הקשיב כהרגלו לרדיו – לתחנה FM88 שאליה מכוון המכשיר שלו דרך קבע – ושיר יפה שהתנגן שם משך את אוזנו. “אני שומע את הגיטריסט ואני מתפעל מהסאונד שלו”, הוא מספר בראיון ל”ספירלה”, “אני תוהה לעצמי למה אני לא מצליח להגיע לסאונד כזה. אז חיכיתי לסוף כדי לשמוע מי מנגן. כשהסתיים הקטע אמר המגיש גיל מטוס: ‘זה היה ההרכב We are Ghosts’, ואז אני קולט שאני הגיטריסט”.
שיחה עם פרץ מבהירה שחרף העובדה שהוא נחשב לאחד מעמודי התווך של סצנת האינדי בישראל – המזוהה בדרך כלל עם הרוק האלטרנטיבי, ז’אנר שמהותו היא שבירת הקיים והקבוע – המוזיקה שהוא יוצר היא כנראה הגורם היחיד שמצליח לייצר סדר בחיים ובמחשבות שלו.
פרץ (52), אב לנעמי ומעיין ובאר שבעי שנים רבות, הוא מוזיקאי, מפיק ויזם תרבותי מגיל צעיר, אבל רק ב-13 השנים האחרונות הוא ממקד את העשייה שלו ביחסים שבין המרכז והפריפריה בישראל. את מסקנותיו הוא מביא לידי ביטוי לא רק בשירים שהוא כותב, אלא גם בטורי הדעה שהוא מפרסם ב”ישראל היום” ובקורס שהוא מעביר לסטודנטים לתקשורת במכללת ספיר, שם הוא מלמד אותם איך לספר סיפור. לאחרונה דיווחה לו תוכנת אופיס בחגיגיות שהוא הספיק עד כה לכתוב לא פחות מ-7 מיליון מילים. בימים אלה הוא מסיים להפיק פרויקט מחווה לשירים של הזמר דקלון (יוסף לוי), שקיבל ביום העצמאות את פרס ישראל לזמר עברי אחרי ששלמה ארצי ויתר עליו על רקע אירועי המהפכה המשפטית.
בשיחה איתו על זהות, אמנות, מרכז ופריפריה, יחסו לממסד ועל מדינת ישראל בכלל, מציג פרץ עמדה מורכבת אבל מנומקת. הוא גדל בבית דתי-לאומי-מסורתי: אביו עלה ממרוקו והיה תלמיד ישיבה. אימו הגיעה מבית מסורתי. הילדות שלו התחילה בירושלים, המשיכה בבית שמש ואז הגיעה לבאר שבע, עד שבגיל 7 השתנו חייו. “הוריי טסו לשליחות בפנמה, ובמשך שלוש שנים גרנו שם”, הוא מספר. “למדתי עם ילדים מכל מיני מדינות והעולם נפתח לי. הבנתי כמה הוא גדול וכמה אנשים שונים זה מזה ודומים זה לזה. אחר כך, כשחזרנו לבאר שבע, הרגשתי קצת, אתה יודע, לא במקום שלי. תחושת הזרות ליוותה אותי המון שנים”.
מרגע ששב לארץ, הדבר שיחיד שרצה הוא לחזור להיכן שהדברים קורים בעולם, ניו יורק למשל, שם יכול היה למצוא שפע ומגוון של תרבויות. “באר שבע הייתה אנטיתזה מוחלטת ותיעבתי אותה”, הוא מסביר. “תיעבתי גם את החוויה שם. רציתי להיות אדם אוניברסלי, חופשי, עם אפשרויות לא מוגבלות. לאט לאט התחלתי לפענח מה הבעיה שלי עם המקום הזה. בסופו של דבר הבנתי שלא הייתי במקום שחשב שהוא ראוי להיות מקום. התחושה הייתה שבאר שבע היא עיר לגדול ולברוח ממנה, או מקום להיתקע בו כי לא הצלחת בחיים. כאילו מדובר בליגה ב’ לשבורי עבודה”.
עבדת עם רשימה ארוכה של מוזיקאים, מגבריאל בלחסן דרך טל אורן ועד דניאלה ספקטור. אני מוצא בין כולם מכנה משותף: כולם יוצאים מהקווים באופן קבוע. אין להם תבנית קבועה. למה זה כל כך עושה לך את זה?
“החבר’ה שלי מהלהקה תמיד צוחקים עליי שהדבר העקבי היחידי אצלי זה שאני חסר עקביות לחלוטין. אבל זה מה שאני אוהב. הדבר שהכי קשה לי בעולם זו התמודדות עם שגרה חוזרת. החיים שלי הם תמיד הרפתקה, כל יום הוא שיר אחר. פעם ניהלתי את פסטיבל סמילנסקי (פסטיבל רחוב של עיריית באר שבע, א”ד). יכולתי להשאיר אותו אצלי בידיים ולהיות עד היום מנהל של הפרויקט הזה ולא לעשות כלום מעבר. אבל זה לא מעניין אותי. אני לא יכול להישאר במקום אחד הרבה זמן. אני בן 52 ולא מצליח להרגיש בבית או שייכות בשום מקום”.
אתה סובל מחוסר השייכות או שאתה חי טוב עם זה?
“בשלב מסוים בחיים אתה מבין שככה אתה פועל, אז אין בחירה. לפעמים זה קשה, במיוחד ברגעים שאתה משחק ב’אם הייתי עושה כך או אחרת החיים שלי היו מדהימים’. אבל אין בזה טעם. מה שהופך את החיים שלי למדהימים זו העובדה שיש לי בתיק באופן קבוע דרכון, תחתונים, מצלמה ומחשב. אם יתקשרו אליי עכשיו ויגידו לי ‘דויד, אתה צריך לנסוע לקונגו הלילה לעשות כתבה’, אז אני אסע לקונגו הלילה לעשות כתבה”.
הזרות, המוזרות, ההזרה – זה מאוד בולט במוזיקה שלך ובאופן שבו אתה מלמד באקדמיה. עבר לך איזה קול בראש שאמר “כולם כל הזמן מנסים להגדיר אותי, אני אשבור את התוויות האלה בכוונה”?
“אני שמח שאתה שואל את זה, אבל אני לא בטוח שאני יודע את התשובה. כשהייתי צעיר הייתה לי תחושה של ‘להראות להם’. לא בקטע של דווקא, אלא כדי להוכיח שאפשר גם בדרך שלי. לקח לי זמן להבין איך אני מעביר את זה לפורמט של חיים ראויים. לפעמים רציתי להראות שאני מסוגל”.
חיים ראויים בעיניך או בעיני הסביבה?
“בעיני הסביבה. אני תמיד האמנתי בדרך שלי. היו ספקות, אבל חשבתי שזה הדבר הנכון. אני לא פועל כדי לעצבן, אבל אני כן אוהב להרחיב את התודעה. למשל, הפרויקט מחווה שאני עושה לדקלון – אני בטוח שמי שאוהב אותו יזדעזע ולא יבין מה עשו לשירים שלו. ואני אומר ככה: יש את דקלון והוא עשה את זה מושלם. אני מזמין אותך לשמוע ישראלי אחר שלוקח את דקלון למקום האישי שלו. אתה יכול לא לאהוב או להתחבר, אבל תן לו לספר לך את הסיפור שלו”.
“כָּל מַה שֶּׁמַּתְחִיל נִגְמָר
רַק הָרֶגַע כָּאן נִשְׁאָר
אִם זֶה טוֹב אוֹ אִם זֶה רַע
אֵין לְךָ מַמָּשׁ בְּרֵרָה
כִּי אֵין חַיִּים לְלֹא סִבָּה
וְיֵשׁ שִׁירִים לְלֹא תְּשׁוּבָה
יֵשׁ גַּם טוֹב וְיֵשׁ גַּם רַע
בְּהַיְקוּ בְּלוּז”
הייקו היא צורת שירה יפנית קצרה ופשוטה לכאורה, שעוסקת ברגעי והמיידי. בכך היא דומה לבלוז, מוזיקה ששורשיה בתרבות העבדים בדרום ארה”ב וז’אנר שאיתו מזוהה פרץ לאורך הקריירה שלו. את הטקסט לעיל, שמופיע באלבום הראשון שלו, ביקשתי מפרץ לקרוא בקול רם. אחרי שעשה זאת הוא אמר: “אני קורא את זה וקצת מתרגש. אני נזכר ביום שכתבתי את זה, בחוויה שהייתה לי אז. אני מרגיש מחדש את הנחמה שהייתי זקוק לה”.
הטקסט הזה הוא תפילה או דרך חיים?
“תפילה בעיניי היא דרך חיים. היא בקשה שלך ממישהו – מאל, מהיקום. חז”ל יצרו נוסח קבוע של תפילה כי הם הבינו שאנשים לא יודעים להתפלל בעצמם, אבל מבחינתי שירים הם תפילות אישיות. זאת התפילה שלי. זה הפיוט שלי”.
חזרת פעם לטקסט הזה?
“כן. הייתי בתקופה מאוד אפלה כשכתבתי את השיר הזה. עם כל האהבה שלי למוזיקה, בסוף מה שהכי קרוב אליך זה החוויה האישית, בת הזוג שלי והמשפחה שלי, וכשאתה מרגיש שאתה נכשל, אז אתה צריך איזו נחמה, משהו שיגיד לך ‘אם זה נגמר, אז זה גם התחיל, וכל מה שיש לך זה רק את הרגע הזה’. היום אני מסתכל 15 שנה אחורה לתקופה שבה השיר הזה נכתב ואני אומר לעצמי שזה עשה משהו. כתבתי על וריפאתי את. זה עזר מאוד”.
הורות זה גם משהו שעשה ריפוי בחיים שלך?
“ההורות היא הדבר שריפא אותי יותר מכל דבר אחר. זה משנה אותך ברמה הכי בסיסית ואתה חווה את האגו שלך מחוץ לעצמך. בכל דבר שאתה עושה בחיים שלך אתה מרכז העולם, חוץ מהורות. אני הכי מפחד מדבר אחד: שלא אשאיר לילדות שלי עולם טוב יותר מזה שקיבלתי. אני רוצה שהבת שלי תבחר לחיות במקום שבו היא נולדה. לא כי היא חייבת. כי היא רוצה”.
זאת הסיבה שאתה מגיע בתקופה האחרונה להפגנות נגד המהפכה המשפטית?
“אני לא יוצא להפגין. אני מגיע לשם בעיקר כדי בשביל לצפות כעיתונאי בהפגנות של שני הצדדים. אני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל מצד שני מאוד מאמין שצריך לעשות רפורמה לחברה כולה. הדבר שהכי קורע אותי זה לראות אנשים משני הצדדים עם מחויבות ולהט עצומים לאידאה שלהם. אני לא חושב שאי פעם היינו קרובים למלחמת אזרחים כמו שהיינו קרובים בזמן האחרון”.
קראתי באחד הפוסטים שלך על ארוחה משפחתית שהתפוצצה. כתבת: “זה לקח כמעט 75 שנה של כרסום בערכי המרכז של הישראליות – וכולנו כרגע מכרסמים נפוחים ומלאים בחוש הצדק הפרטי שלנו”. ראיתי אותך בראיונות מדבר על הכאב הקולקטיבי והאישי ועל האפליה הממסדית בין מרכז לפריפריה. איך אתה מצליח בימים האלה, שבהם רוב מהישראלים עסוקים בחוש הצדק הפרטי שלהם, להתנהג אחרת ולהבין את כל הצדדים?
“אני תמיד מזכיר לעצמי שאני בבסיסי עוסק בשינוי. כתבתי באחד השירים שלי שכל מה שאני עושה – זה כדי שלא אצטרך לעשות אותו יום אחד. תן לי לשבת באיים הקריביים לנגן גיטרה, אבל אני לא מסוגל. יש לי עולם שאני חייב לתקן. יש אנשים שצריך לעזור להם וחברה שצריך לתקן. וזה כואב לי ברמה האישית כי אני אוהב בני אדם – מימין, משמאל ומכל הכיוונים. קשה לי עם העובדה שאנשים שאני אוהב מגיעים למצב של שנאה אחד לשני אך ורק בגלל דעה פוליטית שאפשר לגשר עליה. אבל לפעמים אתה מאבד את תחושת האדם והופך להיות חברה, עדר או קבוצה. אני רוצה שאנשים יראו את האנשים כאנשים.
“אני רוצה להגיד משהו אופטימי: המדינה שלנו בת 75, שזה שלושה דורות, והדור שלנו קיבל משימה מאוד קשה. כל מי שבנה פה את המדינה אמר לעצמו ‘יום אחד נתמודד עם כל הבעיות האלה’. עכשיו זאת המשימה שלנו להתמודד עם מדינה שהוקמה במין חאפ-לאפ, בין שואה לתקומה. אני חושב שאנחנו עושים עבודה טובה. המאבק עכשיו הוא על זהות אבל גם על מהות, כי ישראל הוקמה על בסיס לא ברור, יש שיגידו רעוע. אבל המפעל המפואר הזה תיפקד. אני מאמין שהוא ימשיך לתפקד עוד הרבה שנים”.
