האקדמיה היא כנראה המרחב המשמעותי ביותר למפגש בין יהודים וערבים בישראל: 67 אלף סטודנטיות וסטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי הארץ, והם מהווים כ-19% מסך כל התלמידים במערכת ההשכלה הגבוהה – לא רחוק משיעורם באוכלוסייה הכללית. הנתון משקף צמיחה של 133% במספר התלמידים והתלמידות הערבים בעשור האחרון. במכללת “ספיר”, למשל, 15% מהסטודנטים הם ערבים, רובם מהחברה הבדואית. הנתונים הללו מעודדים, אולם מאז הקמת ממשלת נתניהו הנוכחית ניכר שגורמים פוליטיים לא בהכרח מרוצים מכך.
ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו ב-21 בדצמבר, בתוספת כמה התבטאויות פומביות שהגיעו אחריהם – כולל ציוץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו – דיווחו על קידום העדפה מתקנת ליוצאי צבא במוסדות אקדמיים בארץ. במקרים רבים מסוג זה, המונח “העדפה ליוצאי צבא” הוא שם קוד תקין פוליטית ל”לא ערבים”. וכך, בסעיף 20 בהסכם בין הציונות הדתית לבין הליכוד נכתב: “הממשלה תקדם העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטה לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה”.
מעניין לא פחות הוא סעיף 138 בהסכם בין הליכוד לבין עוצמה יהודית, שבו נכתב: “הממשלה תורה לנציב שירות המדינה לתקן את השוואת תנאי הקבלה של משרתי כוחות הביטחון והמגזר החרדי לתנאי הקבלה של המגזר הערבי, הן בשירות המדינה והן במל”ג בקבלה לפקולטות לרפואה ולרוקחות”. המעניין בסעיף זה הוא שהוא מבוסס על שקר: אין העדפה מתקנת לאף אוכלוסייה בכניסה לפקולטות אלו, וסטודנטים ערבים כיהודים מתקבלים על סמך גיליון הציונים שלהם בלבד.
בשלב זה עוד לא ברור כיצד תיושם בפועל המדיניות המתוכננת, אבל אם הסעיפים הללו אכן יעוגנו בחקיקה, תהיה ישראל לדמוקרטיה היחידה בעולם המעניקה העדפה אקדמית לאוכלוסיית רוב על פני מיעוט. עובדה זו לא רק חריגה בעולם המערבי בעידן הנוכחי, אלא גם צורמת בפרספקטיבה היסטורית על רקע העובדה שהגבלת יהודים במערכות חינוך (נומרוס קלאוזוס) הייתה בעבר שיטת אפליה מקובלת – מרוסיה הצארית, דרך הונגריה של מיקלוש הורטי ואפילו בארה”ב של תחילת המאה ה-20.
ובכלל, על פי שיקולים חברתיים וסוציאליים, ייתכן שדווקא סטודנטים ערבים הם אלה הזכאים יותר להעדפה וסיוע, משום שיישובים ערביים ממלאים את האשכולות הנמוכים בחתך הסוציו-אקונומי בישראל. בספיר העובדה הזאת מורגשת היטב: רוב הסטודנטיות והסטודנטים הערבים הם בדואים תושבי הנגב, המגיעים בעיקר מ-18 יישובים מוכרים ומ-35 יישובים לא מוכרים. על פי הדירוג החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס) לשנת 2020, כל תשע המועצות הערביות בנגב נמצאות בתחתית, בדרג 1 מתוך 10 (עם יישובים חרדיים כמו ביתר עילית ומודיעין עילית).
לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הישגי התלמידים הבדואים בנגב נמוכים כדרך קבע מבשאר הארץ, מה שניכר בשיעור הזכאים לתעודת בגרות ובאחוזי הנשירה. ב-2016 עמד שיעור התלמידים הבדואים הזכאים לבגרות על 47% בלבד (לעומת הממוצע הארצי העומד על 74%). “רוב הסטודנטים הבדואים בספיר לא מקבלים מלגה או סיוע כלכלי”, אומר מנהל היחידה לקידום סטודנטים ערבים במכללה, עאמר אזברגה. “הרוב משלמים שכר מלא”.
לדבריו, סביר שדווקא סטודנט ערבי בספיר מוציא יותר כסף על הלימודים מחברו היהודי, כי בהרבה מקרים הוא נאלץ לשלם יותר על תחבורה ציבורית ועל חזרה על קורסים שנכשל בהם. “הפער בלימודי אנגלית, למשל, הוא הכי גבוה”, הוא מוסיף. “קורס באנגלית עולה 2,000 שקל, והרבה סטודנטים בדואים צריכים לעבור אותו כמה פעמים”.
על רקע הנתונים הללו ייסדה מכללת ספיר לפני שבע שנים תוכנית לצמצום פערים הנקראת “שער לאקדמיה”, שאושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג) והוועדה לתכנון ותקצוב. היא מלווה סטודנטים ערבים במשך ארבע שנים – החל משנת מכינה ובשלוש השנים במכללה. במסגרתה מקבל סטודנט החבר בתוכנית תמיכות כלכליות כמו דמי מחייה הנעים בין 500 ל-4,000 שקל בחודש, ותמיכה בהסעות בשווי של עד 2,000 שקל בשנה.
כיום רשומים לשנת המכינה של שער לאקדמיה 99 סטודנטים וסטודנטיות, ובשנים א’-ג’ לתואר לומדים 174. אחד מהם הוא יזן ג’בארין, שחוזר על שנה ב’ במחלקה לתקשורת. לדבריו, ללא התוכנית הוא היה פורש מהלימודים: “אבא שלי חלה במחלה קשה ואושפז בבית חולים למשך כמה חודשים. בתקופה הזו המצב הכלכלי שלנו בבית הידרדר. הייתי בטוח שאני עומד להפסיק את לימודים, אבל בוגרים של התוכנית התקשרו אליי ועזרו לי לסדר את הכל”.
חלא אבו ג’עפר, סטודנטית שנה ג’ לקולנוע, מסבירה שהסיוע במסגרת “שער לאקדמיה” איפשר לה עצמאות כלכלית וסייע לה לבחור את תחום הלימודים שלה לבדה: “בזכות הסיוע של התוכנית הפכתי לאישה הבדואית הראשונה והיחידה שלומדת קולנוע, שזה מקצוע פחות מקובל לנשים בחברה שלנו. הסיוע הכלכלי נתן לי אפשרות ללמוד קולנוע בלי להיות תלויה במשפחה שלי”.
מלבד שער לאקדמיה, סטודנטים וסטודנטיות בדואים רבים נעזרים במלגות המוצעות לכלל תלמידי ספיר, לרבות מלגת משרד החינוך. אחת מהם היא דינה אבו סריחאן, בוגרת תואר ראשון רב-תחומי מהמכללה. “לאורך שנות הלימודים היה קשה לאבא שלי לשלם את שכר הלימוד, אבל בגלל שהייתי זכאית למלגת משרד החינוך, יכולתי להמשיך בלימודים ולא להיתקע מסיבה כלכלית”, היא מסבירה.
בתוך ספיר ישנם קולות שתומכים במתן העדפה לבוגרי צבא. נועם שי-לי, סטודנטית לשנה ג’ במחלקה לתקשורת, טוענת שהדבר מתבקש, ואף הכרחי כשמדובר בבוגרי יחידות קרביות. “הם שירתו שלוש שנים או יותר, חלקם נפצעו, חלקם ראו דברים שאף ילד בן 18 לא צריך לראות”, היא אומרת. “הם גם לא בוגרי 8200 שנחטפים לשוק התעסוקה ישר אחרי השירות”.
העדפה פירושה שהתמיכה ניתנת במקרים מסוימים על חשבון קבוצות אחרות. זה בסדר מבחינתך?
“כאישה מזרחית אני מודעת לזה והלוואי שזה לא היה כך. אבל אם יש חבר’ה ערבים שלא שירתו בצבא או לא תומכים במדינת ישראל, והם מקבלים הטבות שבוגרי יחידות קרביות לא מקבלים – צריך לתקן את זה”.
מנציגות תנועת אם תרצו הארצית נמסר כי היא “רואה בחיוב כל מהלך חקיקתי שנועד לשפר את זכויותיהם של משרתי צה”ל ושאר כוחות הביטחון, באקדמיה ובאזרחות. משרתי כוחות הביטחון בעבר ובהווה הקדישו את מיטב שנותיהם להגנה על העם והמדינה, תוך הקרבה ראויה לציון של זמן ומאמץ שיכלו להיות מושקעים בלימודים אקדמיים. זה אך טבעי שיקבלו לאחר השירות את התמיכה הראויה מהמדינה ומהמוסדות הממומנים על ידה”.
