מאת אבנר צביאלי
באחת מישיבות המערכת של ספירלה, שאלה ראשת הדסק מי מעוניין לסקר את הסיפור המשפחתי של שמעון וענת אלקבץ מכפר עזה, שהקימו ומפעילים מיזם הנצחה לזכר בתם סיון אלקבץ ז”ל (23), סטודנטית שנה א’ למדעי המחשב במכללה, שנרצחה יחד עם בן זוגה נאור חסידים ז”ל (23) בדירתם בקיבוץ.
דממה מוחלטת שררה בכיתה. כולם חששו לטפל בנושא הכואב, המורכב והקשה הזה ולראיין זוג שאיבד את היקר לו מכל במתקפת הטרור הרצחנית ביותר שידעה מדינת ישראל. לאחר כמה לבטים, החלטתי לבסוף שאני נענה לאתגר ולוקח על עצמי את המשימה החשובה הזו.
רק נקודה בסיפור העם היהודי
הנחתי שהדרך ליצירת קשר עם ענת ושמעון תהיה לא פשוטה, ולא בטוח שאקבל מהם תשובה חיובית, אך הבנתי שיש פה הזדמנות להנציח את מה שחשוב כל כך ולספר את סיפורם של סיון ונאור. לאחר שהקשר הראשוני צלח, תיאמנו מועד שבו אגיע לראיין את שמעון בכפר עזה ועם ענת אשוחח טלפונית.
ביום רביעי ה-17 באפריל, בוקר הנסיעה לראיון, הכינו אותי לקראת החוויה הרגשית המורכבת שאני הולך לעבור. ”התחושות היו מצמררות, זה הזכיר את תאי הגזים באושוויץ”, ציינה בפני מרצה במחלקה לתקשורת במכללה שהייתה בסיור בבית. עם התחושות המורכבות הללו, התנעתי את הרכב ויצאתי לדרך, ממקום מגוריי, קיבוץ נגבה. יצא לי לחשוב לא מעט על דבריה של המרצה, לאורך כל הנסיעה. ניסיתי להאזין למוזיקה שתסייע להקל על התחושות, אבל ככל שהתקרבתי לאזור, הלב החל לפעום בחוזקה והדמיון תפס תפקיד מרכזי.
שמעון אלקבץ: ”לא יכולנו להגן על הילדים שלנו בשבעה באוקטובר. כל המדינה הייתה בעיוורון מוחלט. עשו לנו אושוויץ”
11:22 – הגעתי לכניסה של הקיבוץ, שם נמצאים כל העת כוחות הביטחון שמאז בוקר המתקפה מאבטחים את האזור. הם עצרו אותי בצד וביקשו ממני לחכות לשמעון בכניסה. בעודי מחכה, ניהלתי שיחת חולין קצרה עם אחד השומרים שנראה בגילי ושאלתי מהיכן הוא וכמה זמן הוא מגויס: ”אני מקיבוץ מפלסים. התגוררתי עד לאחרונה עם יתר חברי הקהילה במרכז, אבל מיציתי, חזרתי לאזור ומאז אני כאן בשמירות”.
11:58 – שמעון הגיע ברכבו לשער הקיבוץ, מלווה בשיירת כלי רכב לסיור שהוא הדריך. הצטרפתי לשיירה ונסעתי אחריהם לתוך הקיבוץ, לנקודת הכינוס שבה הסיור החל. הסיור נפתח על כר הדשא שאנשי הנוי הבודדים שבקיבוץ חזרו לטפח, ונמשך בשבילים שסיפרו כל כך הרבה כאב ועצבות. ”אנחנו רק נקודה בסיפור שלנו כעם יהודי. השנאה כלפינו כל כך גדולה, כל כך מפלצתית רק בשל היותנו יהודים”, פתח שמעון את דבריו. ”לא יכולנו להגן על הילדים שלנו. בשבעה באוקטובר כל המדינה הייתה בעיוורון מוחלט. עשו לנו אושוויץ”. אמר שמעון.
12:30 – הגענו יחד עם שמעון לאזור שכונת “דור צעיר”, לבית שגרו בו סיון ונאור. כמי שכל חייו גר בקיבוץ נגבה ובעצמו שוכר דירה בשכונת הצעירים שם, החוויה, בייחוד בתוך הבית, הייתה מטלטלת וקשה במיוחד. אחרי הכול איך אפשר להכיל את המראות של הדירה המבולגנת, הקירות מחוררי הכדורים, תיעוד מדויק של הדירה כפי שהם ראו אותה כשנכנסו אליה, לאחר הטבח, לשמוע ולראות את הווידאו יחד עם הקול של ענת שמנסה לתאר מה קרה בשכונה ומעל לכל – תמלול שיחת הווטסאפ האחרונה של שמעון עם סיון שמוצגת על הקיר, כמו הבוקס הכי כואב בבטן לכל הורה, ולא הותירה כמעט עין אחת יבשה.
כל אלו גרמו לי לתהות עם עצמי האם האסון שקרה כאן בשבעה באוקטובר, לא יכול היה להתרחש באותה מידה גם אצלי בשכונה בקיבוץ שאני כל כך מחובר ואוהב. המחשבה הזו לא הרפתה ממני במשך כל הסיור. נכנסתי לתוך הבית בן אדם מסוים ויצאתי אחר לחלוטין. העיניים והדמיון שפעל ללא הרף, חוו את הכאב, העצבות והכעס בתדר הכי עוצמתי שהרגשתי עד כה בחיים, שספק אם הייתי חש ללא הנסיעה לשם. זה בהחלט הרגיש כמו אושוויץ.
13:00 – הסיור נגמר. ידעתי שזה הזמן שבו נוכל לדבר, שמעון ואני. את הריאיון עמו התחלנו בהליכה לכיוון נקודת ההתחלה של הסיור. בעודנו צועדים, עצרה אותנו לפתע אישה מקיבוץ יד מרדכי: ”אי אפשר באמת לנחם”, אמרה לשמעון תוך שהוא מהנהן בראשו בכאב. זו הייתה שיחה עצובה בין שני אנשים כואבים ודואגים שמנסים להיאחז בשביבים של אופטימיות זהירה. כל שיכולתי לעשות הוא להקשיב ופשוט להיות נוכח ברגע הכואב הזה. לאחר שנפרדו לשלום, התחלתי בריאיון:
שבעה חודשים אחרי, האם אפשר לחזור לאיזושהי שגרה מתוך האבל הנורא?
”לא. אמנם אני עובד, מגיע להעביר סיורים בקיבוץ ונמצא עם בני המשפחה, אבל אי אפשר באמת לחזור למה שהיה ב-6 באוקטובר”.
היכן היית בשבעה באוקטובר?
מ-06:30 בבוקר היינו נצורים בממ”ד אצלנו בבית, מרחק של פחות מקילומטר מהבית של סיון, ולא רחוק מהבתים של שני ילדינו הנוספים נועה וגיא עם אשתו וילדיהם”.
“הבנו שאנשים שמגיעים לקיבוץ יוצאים ממנו מזועזעים, ובעקבות כך ענת אמרה שהיא רוצה להציב בדירה של סיון תמונות וחומרים שהיא צילמה ותיעדה מהביקור, כדי שיוכלו להמחיש את גודל הזוועה וגם להפיץ ולספר”
”המיצג נולד מתוך איזשהו צורך. הטלפון של ענת היווה עבורה מתווך למראות שהיא ראתה שם. לאחר שבועיים מהירצחה (של סיון), כשמתנדבי זק”א טיהרו את הבית משרידי הטבח, הבנו שאנשים שמגיעים לקיבוץ יוצאים ממנו מזועזעים, ובעקבות כך ענת אמרה שהיא רוצה להציב בדירה של סיון תמונות וחומרים שהיא צילמה ותיעדה מהביקור, כדי שיכולו להמחיש את גודל הזוועה וגם להפיץ ולספר. לשנינו היה ברור מהרגע הראשון שהבית של סיון צריך להיות פתוח לביקורים שיראו בעיניים, ויחוו מה קרה שם וישאלו את עצמם איך בדירה כל כך קטנה שני חבר’ה צעירים שכל חייהם היו לפניהם נטבחו בצורה כזו אכזרית”.
איזו מן ילדה הייתה סיון?
”היא הייתה בת הזקונים שלנו. אני לא זוכר שקיימנו אירוע משפחתי שהיא לא הייתה נוכחת, תמיד אתנו. אני זוכר בעיקר את הפעמים שהיא הייתה מגיעה לקחת אוכל שהכנתי לה ללימודים, ויושב איתה על עבודות שהיא הייתה צריכה להגיש. היא פשוט הייתה מגנט. מעבר ליופי החיצוני, היה בה יופי פנימי שהוא מאוד מאוד נדיר”.
אלקבץ הוא דמות מוכרת בתקשורת הישראלית. עיתונאי מוערך, מפקד גלי צה”ל בעבר, ניהל את קול ישראל, כיהן כמנכ”ל רדיו תל אביב , סמנכ”ל רדיו בתאגיד השידור הישראלי וגם מרצה במכללת ספיר לתקשורת וחבר הנהלה. הוא בחר לספוד לבתו באמצעות שיר שכתב לזכרה, שנקרא “לעולם לא עוד”.
כיצד נוצר השיר?
”כתבתי אותו במהלך השבעה שבה הרגשתי בזמנו ובעיקר כעת את האובדן, הגעגוע, רגשות האשם והכעס הגדול שיש לי על המנהיגות המדינית והצבאית. החלטתי לשלוח את הסקיצה למספר חברים שאני מכיר מהתעשייה, ביניהם אמיר בן-דוד, חבר להקת אבטיפוס, ולאחר מספר שבועות הוא שלח גרסת אולפן והאזנתי לשיר ללא הרף. הם הצליחו להפוך אותו למסמך כאוב שנוגע ברגש בעוצמה הגבוהה ביותר”.
“אני מרגישה שכאילו נקטע לי איבר בגוף”
את השיחה עם ענת קיימתי בטלפון. במקצועה היא עוסקת בתרפיה באומנות עבור קבוצות שונות באוכלוסייה. היא זו שהובילה את המיצג, הנדיר בדרך האבלות וההנצחה, המצמרר והחשוב כל כך להנצחת בתה. בריאיון עמה היא מספרת כיצד נוצר המיצג, התגובות שקיבלה ועל ההתמודדות היומיומית מאז האובדן.
שבעה חודשים אחרי, את מצליחה לייצר לעצמך שגרה?
”זו מציאות שלגמרי לא ציפינו לה, אבל מעצם העובדה שאנחנו כאן ובחיים, יש לי את היכולת להחליט לאן אני מנתבת את הרגשות הקשים, הכואבים ואת העצב שלא ניתן לתיאור. אני מרגישה שכאילו נקטע לי איבר בגוף”.
איך הבנת שסיון כבר אינה בחיים?
”כשבאו לפנות אותנו מהבית בשעה 03:00 לפנות בוקר בין שבת לראשון, אני התנגדתי. שאלתי איפה הבת שלי? ביום ראשון בצהריים של אחרי אותה השבת, קצין משטרה הודיע לנו שבאותו לילה של הפינוי, הוציאו מהדירה של סיון שתי גופות ושם באותו רגע נפלה עלינו ההבנה שהיא ונאור אינם בחיים”.
”אם אנחנו לא נראה מה קרה, אז אני שואלת את עצמי מי יראה?”
פרויקט ההנצחה למען סיון קרם עור וגידים לאחר שענת ביקרה בקיבוץ, מספר שבועות ממועד זיהוי הגופה. בביקור הראשון בדירתם של סיון ונאור היא תיעדה וצילמה את מה שראתה וחוותה שם, במה שהוליד בהמשך כאמור את המיצג.
”בפעם הראשונה שחזרתי לבית שלה לאחר ההלוויה והשבעה, נכנסתי פנימה ופשוט הזדעזעתי מהמראות. הייתי מופתעת בצורה שקשה לתאר, לא דמיינתי שזה מה שאני הולכת לראות. בתור אחת שעוסקת באומנות בחיי היום יום, פשוט הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם ולתעד מאות תמונות וסרטונים שתחילה לא היה לי שום מושג מה אעשה עם זה. הייתי שם כמה שעות, לא יכולתי לעזוב את המקום. המציאות עולה שם על כל דמיון.
“אני חושבת שזה מאוד חשוב להראות את המיצג קודם כל לנו, כחברה ישראלית וכיהודים. לי ברור שסיון ונאור נרצחו רק בשל היותם יהודים וזה נכון כאמור גם באשר ל-1,500 שנרצחו בנוסף. אם אנחנו לא נראה מה קרה, אז אני שואלת את עצמי מי יראה? אנשים שומעים על הסיור מהתקשורת או מפה לאוזן ופשוט מגיעים. התגובה הכי בולטת שכל העת חוזרת על עצמה היא שלראות בעיניים זה לא כמו לראות באמצעי התקשורת”.
ענת אלקבץ: “הדבר שמעניק לי טיפה נחמה בעצב התמידי, זו הידיעה שסיון הייתה בן אדם שמח. היא חיה 23 שנה של אהבת העולם. היא הייתה משהו מיוחד על פני האדמה”
”היא הייתה הדבק המחבר”, שיתפה ענת בגאווה וכאב. ”חבריה ללימודים לשנה א’ בתואר במדעי המחשב במכללה, חזרו וציינו שהם היו כיתה מגובשת בזכותה. תמיד הייתה מזמינה סטודנטים לבוא ללמוד בבית של שמעון ושלי שנמצא בשכונת ההרחבה. זיכרון בולט במיוחד שיש לי הוא שכשאנחנו לא היינו בקיבוץ, סיון ונאור אירחו בבית שלנו את החברים לתואר לארוחת שבת. היא שלחה לנו תמונות ומאוד התרגשנו. היא הייתה חרוצה, מלאת אנרגיה, תושייה, שמחה ויוזמת. החוסר שלה תופס אותי כל יום, כל היום. הדבר שמעניק לי טיפה נחמה בעצב התמידי, זו הידיעה שסיון הייתה בן אדם שמח. היא חיה 23 שנה של אהבת העולם. היא הייתה משהו מיוחד על פני האדמה”.
יש משהו שעוזר להתמודד עם האובדן?
שמעון: ”אין לזה תרופת פלא. כל מי שאומר לי שהזמן יעשה את שלו, אני עדיין לא במקום הזה אלא להיפך, כל יום שעובר הופך להיות קשה יותר. המפגשים שלי עם המשפחה, עם הנכדים והליווי שאני עושה לקבוצות נותנים לי איזשהו מרגוע וטיפה של נחת, אבל לא יותר מזה. אני עדיין עצוב וכאוב מאוד”.
ענת: ”אין לי כלים להתמודד עם האובדן. החיים חזקים מכל דבר אחר. סיוון הייתה חלק בלתי נפרד מהנשמה שלי. היא פשוט חיה איתי כל הזמן. אני עסוקה בלהראות, להנציח , לדבר ולספר מתוך המחשבה שהיא כל הזמן יחד איתי. אני ממש מרגישה שהיא איתי בכל יום”.
ענת אלקבץ: “הממשלה והצבא לא היו אתנו, הם הפקירו אותנו. באותה שבת מ-06:30 בבוקר היו שם אוסף של מחדלים אחד אחרי השני. אמרתי לחיילים שבאו לפנות אותנו ‘תשמרו על עצמכם, כי הצבא לא שומר עליכם'”‘
כשברקע נשמעים קריאות של חלק ממשפחות החטופים להחלפת הממשלה, שאלתי האם זה הזמן המתאים לעסוק בפוליטיקה:
ענת: ”העיסוק בפוליטיקה לא מעניין אותי. אני רוצה להמשיך לחיות ולהחיות את סיוון, זה תמיד יהיה בראש מעיניי. בנוסף, אני מקווה שכלל החטופים יחזרו הביתה. הממשלה והצבא לא היו אתנו, הם הפקירו אותנו. באותה שבת מ-06:30 בבוקר היו שם אוסף של מחדלים אחד אחרי השני. אמרתי לחיילים שבאו לפנות אותנו תשמרו על עצמכם, כי הצבא לא שומר עליכם”.
שמעון: ”אנחנו נצטרך לעשות חשבון נפש גדול כגודל המחדל, הזוועות והטבח שעברנו. אבל באותה נשימה אני גם מדגיש שזה ייעשה רק לאחר השבת כלל החטופים, ואחרון החיילים בסדיר ובמילואים הביתה. לכולם ברור שהאחראים יצטרכו לתת את הדין על מה שהתחולל כאן באותה שבת, הן במנהיגות המדינית והן בצבאית”.
”שילמנו את מחיר חיינו”
שמעון וענת נולדו וגדלו בבאר שבע. כשנולדו הילדים, הם עברו בירושלים, תל אביב, אשדוד ובחמש שנים האחרונות בנו וגרו בבית החלומות שלהם בכפר עזה, מתוך כוונה להשתקע במקום. אך כאמור, מתקפת השבעה באוקטובר טרפה את הקלפים:
ענת: ”הבחירה לעבור לקיבוץ נבעה מתוך מקום ציוני, מתוך אהבה ומאוד נהנינו שם. סיון ונועה גם באו איתנו מתוך רצון. מכרו לנו כתושבים בעוטף סיפור של ביטחון שהתפוצץ בפרצוף בשבעה באוקטובר. שילמנו מחיר כבד – שילמנו את מחיר חיינו. כל נסיעה דרומה מציפה ומעלה בי זיכרונות, בעיקר השירים שסיון ואני שמענו בדרך. בדיעבד, לא היינו באים לגור שם. מוקדם לדעת אם נשוב.
שמעון: לפני מספר חודשים, הייתי אומר לך בוודאות שכן. כיום אני לא יודע, אנחנו בהתלבטות גדולה. מצד אחד מאוד רוצים, מצד שני, יש לנו בת נוספת שאנחנו רוצים להיות עמה יחד וזו החלטה קשה. יש לנו אופציה למגורי ביניים בקיבוץ רוחמה”.
מסר שאותו תרצו לומר לסיום?
שמעון: ”המכללה האקדמית ספיר, הנמצאת באזור תחת אש, תצטרך לעשות חישוב מסלול מחדש בכל הקשור לשיקומה ולגרום לסטודנטים חדשים לרצות וללמוד בה כעת. במציאות ההזויה הזו, לא מובן מאליו שהיא אמורה לתת כלים לכל כך הרבה אנשים צעירים. אני מאמין גדול בהתחדשות שלנו כעם וכמו שקמנו מהמשברים הכי גדולים והמצאנו את עצמנו מחדש, כולי תקווה שזה יקרה גם כעת”.
ענת: ”אני רוצה לבקש מאתנו, מהחברה הישראלית, שנהיה יותר מכילים, סובלניים, שנקבל אחד את השני. שנבין שאנחנו יהודים ובשם זה נרצחנו. שעברנו כאן שואה נוספת, שלהבדיל מגרמניה, קרתה לנו כאן, בבית שלנו עם מדינה, דגל, לאום וצבא. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כחברה למה זה קרה. מהחמאס לא תבוא הישועה. התשובות נמצאות אצלנו כחברה וכעם”.
