מאת אבנר צביאלי
מתקפת השבעה באוקטובר תיזכר לעד בהיסטוריה השחורה של מדינת ישראל. היא גבתה את חייהם של אלפי אזרחים וחיילים ובעקבותיה נעקרו מבתיהם יותר ממאה אלף אנשים מהדרום והצפון, שחלקם לא יודעים מתי יזכו לשוב חזרה. אחדים מהם פונו גם מהצפון וגם מהדרום.
אחד מאותם מפונים, שפונו משני חלקי הארץ, הוא לאל אוחנה (25), סטודנט במסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת בספיר שמפונה כבר תשעה חודשים משדרות לתל אביב, יחד עם משפחתו שמפונה מהבית בקריית שמונה. בשיחה עם ספירלה הוא מספר על הבחירה שעשה בתחילת התואר לגור בשדרות, על ההתמודדויות עם המצב הנוכחי ועל השאיפות שלו ליום שאחרי.
לא מזמן פרסמת בפייסבוק שבפעם החמישית הוציאו אותך ואת משפחתך מדירת פינוי בתל אביב. מה שלומך בימים אלו?
”לא קל. יש לנו איזשהו סידור לדירה חדשה בתל אביב, אבל כפי שקורה עד כה, גם הפעם זה מסתמן כמשהו זמני. בעלי הדירות לא רוצים להתחייב לכלום. כמעט כל חודשיים, אתה לוקח את הציוד ועובר למקום אחר, ומעבר דירה הוא לא דבר פשוט בכלל. בכל פעם זה מצריך להתרגל למיטה חדשה, לחדר שינה ואפילו לארון מטבח חדש, תוך פגיעה בפרטיות. כתוצאה מכל הקשיים הללו אני לא ישן טוב בלילה כבר תקופה ארוכה. הליך ההסתגלות בכל פעם מחדש מקשה עליי מאוד, ובמקביל, החיים ממשיכים – אני עובד, מגיע למכללה ועושה מטלות לימודיות, אין לי זמן לרחם על עצמי”.
נולדת וגדלת בקריית שמונה. תאר את הילדות בה.
”הרגשתי כמו ילד מהקיבוץ שגדל בעיר. כל הזמן הייתי הולך לנחלים ולקיבוצים באזור. גם כשהייתי חוזר מבית הספר או מהצבא בסופי שבוע, הייתי נוהג ללכת באופן קבוע עם החברים לטייל וליהנות מהמרחבים והטבע. היינו נוסעים שעה וחצי לחיפה או לרמת ישי למסיבות, ויושבים בפאב הפטרייה בקיבוץ דן, שם הכרתי את כולם והרגשתי הכי בבית”.
יש מקום ייחודי שאליו תמיד היית הולך?
”יש מאגר מים ממש למרגלות החרמון שהכול סביבו ירוק, ממש על הגבול עם לבנון, לקחתי לשם את כל החברים מהתואר שהגיעו אליי לביקור. זה אחד המקומות הכי יפים ומרגיעים שאני מכיר. בכל פעם שהייתי טיפה לחוץ ורגע רוצה לחשוב לבד, הלכתי לשם. שיחקתי שם שש-בש והכנו קפה, אלו דברים שעשיתי על בסיס שבועי. כיום הוא מוגדר שטח צבאי סגור בשל החשש לירי נ”ט וחדירות כלי טיס עוין באזור”.
“הליך ההסתגלות בכל פעם מחדש מקשה עליי מאוד ובמקביל, החיים ממשיכים. אני עובד, מגיע למכללה ועושה מטלות לימודיות, אין לי זמן לרחם על עצמי”
עד לשנה האחרונה שכרת במשך שנתיים דירה בשדרות בתקופת הלימודים – למה שדרות?
“מאוד התלבטתי איפה ללמוד. שתי האופציות העיקריות היו ספיר או המכללה האקדמית עמק יזרעאל. בסוף בחרתי בספיר, מכיוון שהבוגרים שלה מאוד הרשימו אותי ובמישור האישי, הכרתי לא מעט שגם התחתנו בזכות העובדה שהכירו במכללה בתקופת הלימודים. באשר למגורים, שכרתי במעונות ומאוד הוקסמתי מהאווירה, ההווי בעיר ובאופן כללי השנה הראשונה לתואר הייתה מדהימה בעיניי כי הכול היה חדש – האנשים, המגורים ומה זה בכלל אומר להיות פתאום סטודנט”.
בשעתו, האפשרות למגורים בקיבוצי העוטף הייתה אפשרות מבחינתך?
”ברור! לגור בקיבוץ זה היה החלום שלי. חודש לפני השבעה באוקטובר, התקשרתי לברר על מגורים בקיבוץ כפר עזה. מה שמנע ממני לגור שם זו העובדה שבדירה שהוצעה לי לא היה ממ”ד, אז במקרה של אזעקה, הייתי צריך לצאת מהדירה ולרוץ למרחב המוגן וזה דבר שהפריע לי. לא קיבלתי את זה שהיו קולות שאמרו לי ‘האש לא מגיעה לדורות ולא לרוחמה’ – מבחינתי זו קלות דעת, הקיבוצים האלו במרחק של שבעה קילומטרים מהגדר, למה שלא יירו לפה? לא רציתי לקחת את הסיכון ולכן העדפתי לשכור בשדרות. על אף שגם בה לא הכי בטוח והיינו עדים לכך ב-20 שנה האחרונות ובשבעה באוקטובר, אבל לפחות היה לי ממ”ד בדירה. בנוסף, גם היה את ההיבט הכלכלי – הדירות בקיבוצים היו הרבה יותר יקרות מאשר מגורים במעונות וכשלוקחים בחשבון גם את העניין הביטחוני וגם הכלכלי – המגורים בשדרות היו האופציה הכי ריאלית עבורי”.
“על פניו, אתה חי חיים מאוד טובים בבית מלון… אבל, אתה פשוט לא נהנה. לא היה לי כיף, בכל רגע נתון חיפשתי רק לאן לברוח”
תאר לי את ההרגשה להיות מפונה כל כך הרבה זמן גם מהבית שלך וגם מבית הוריך.
”שבועיים לתוך המלחמה היינו בראשון לציון ומאז בתל אביב. בתחילת המלחמה, על פניו אתה חי חיים מאוד טובים בבית מלון. מנקים את החדר כל יום ומחליפים מצעים, יש לך אוכל, שפע תמידי וכל מה שעשיתי כל יום היה לצאת לברים, בתי קפה ומסעדות, ממש כמו תייר. אבל אתה פשוט לא נהנה. לא היה לי כיף, בכל רגע נתון חיפשתי רק לאן לברוח”.
היו רגעים שנשברת?
”המלון שלנו ממש סמוך לכיכר דיזינגוף. כל ערב הייתי יורד לכיכר ויש שם אנדרטה כזו עם תמונות הנרצחות והנרצחים. בנוסף, הדירה ששכרתי לפני המלחמה בשדרות ממש סמוכה למקום שבו שכנה פעם תחנת המשטרה שנהרסה בשבעה באוקטובר, ובאחד הביקורים שלי מאז המלחמה, נעמדתי מול מה שכיום הוא אנדרטת ההנצחה לזכר הגיבורים שחירפו נפשם ולפתע כל הזיכרונות החלו לצוף מחדש, על האנשים מקיבוץ בארי, שהיינו יושבים יחד בפאב בניר עם וזו הייתה מאין הרגשה כללית כזו של התאבלות על המקומות שהיו חלק משמעותי בחיים הסטודנטיאליים שלי”.
לצד התחושות הלא פשוטות, אתה מרגיש שהתאקלמת בתל אביב?
“התחלתי להיכנס לשגרה מסוימת, אבל עדיין חסרה לי הפינה הפרטית שלי בתוך כל הדבר הזה. מלבד המגורים עם ההורים, חוויתי בתקופה הזו מעברי דירה עם שותפים וגם לבד. אך כפי שציינתי בתחילת השיחה, אין לי משהו יציב. אני חושב שאנחנו מקבלים את זה כעובדה שזה מה שימשיך להיות ואין באמת תאריך יעד מוגדר לסיום. זו תחושה מאוד קשה שבעקבות המצב אין לך ודאות לשנה קדימה. לנפש קשה לשאת את הכול ביחד ואני בטוח שזה ישאיר צלקות בעתיד”.
חשבת לחזור לשדרות? יש מחשבה על לחזור?
“אין מחשבה לחזור, בתחילת המלחמה החלטתי לא לחשוב על זה ועם הזמן הבנתי שאין לי למה לחזור. אני מסיים את התואר ואחרי השבעה באוקטובר אני פחות רואה את עצמי חי פה”.
בהקשר הזה – האם אתה מאוכזב מהתנהלות הממשלה כלפיכם, מרגיש שהופקרתם?
”אני מרגיש שכולנו הופקרנו במדינה. אני פחות מעדיף להיכנס לפוליטיקה, אבל בסופו של יום קריית שמונה נחשבת לאזור נטוש”.
אז איך מתמודדים עם האי וודאות?
“מנסים ליצור אחת כזו. בתחילת המלחמה, הפסיכולוגים מטעם המכללה שוחחו אתנו על כך שהשגרה היא הכרחית, גם אם המצב לא אידיאלי, ושבכל יום צריך ליצור שגרה ליום שבא אחריו. ככה התחלתי בהתחלה יומיים, שבועיים, חודשיים – ועכשיו אני פתאום יכול להתחיל להסתכל במבט קדימה. אני יכול לומר לך בפה מלא שאני ארצה להישאר ולגור בתל אביב, וזה משהו שלפני המלחמה לא בטוח שהייתי שוקל ונחרץ לגביו”.
נמשיך בקו האופטימי – איך התחושות עם סיום התואר?
”אני חושב שהתואר החזיק אותי. מאז פרוץ הלחימה באתי בכל שבוע, גם בימים שבהם היה אסור להגיע. זה נתן לי משהו ודאי להישען עליו. אני גאה בעצמי שלא ויתרתי ושלא ניצלתי שום חיסור שהיה מותר על בסיס העובדה שאני מפונה. לא אגיד לך שלא היה קשה, בעיקר הנושא של הנסיעות. גרתי חמש דקות מהמכללה ועכשיו אני נוסע שעה וחצי כל כיוון, אבל כל זה התגמד לעומת הסיפוק הרב שקיבלתי מלהיות נוכח במכללה ולפגוש את החברים. זה ייצר אצלי שפיות והבנה שהחיים ממשיכים למרות הכול”.
“גרתי חמש דקות מהמכללה ועכשיו אני נוסע שעה וחצי כל כיוון, אבל כל זה התגמד לעומת הסיפוק הרב שקיבלתי מלהיות נוכח במכללה ולפגוש את החברים. זה ייצר אצלי שפיות והבנה שהחיים ממשיכים למרות הכול”
לסיום. אתה בוגר לתקשורת במסלול רדיו, יש כבר תוכניות ליום שאחרי?
”כילד שגדל בקריית שמונה, אם אתה רוצה להצליח – כדאי שתהיה משכיל. בחרתי כאמור בתקשורת ולגבי מסלול רדיו, הייתה לי התלבטות בשנה ראשונה בין זה לעיתונות ומשהו במסלול הזה קסם לי יותר. עצם העובדה שכבר משנה ב’ המסלול הופך למעשי, וגם בשיח עם בוגרי המסלול שהתייעצתי עמם וראיתי לאן הגיעו. בסופו של דבר אני נורא אוהב לדבר במיקרופון. בנוגע לשאיפות המקצועיות – אני לא רואה את עצמי בתקשורת שעושה חדשות, אלא מקווה שהנישה שלי תהיה בתחום הפודקאסטים שמאוד מתפתח”.
