גיל ורטהיים. "ראיתי את התוכנית 'סליחה על השאלה', והיה פרק על אנשים על הרצף. אמרתי 'זה אני. כולם עם הסיפור שלי'". צילום: יפה אוריאן בלאלוב

“מצפים שאהיה נורמלי, אבל מי שיודע מה לחפש – רואה עליי כמה מעצורים יש פה”: עובד המכללה שאובחן על הרצף האוטיסטי בגיל 36 בראיון חשוף

גיל ורטהיים (40), טכנאי מחשבים מאשקלון שעובד בתמיכה הטכנית של מכללת ספיר, אובחן על הספקטרום האוטיסטי רק לפני ארבע שנים. בראיון חשוף לספירלה הוא מספר על הדרך המפותלת שעבר עד האבחון, על השילוב בעולם התעסוקה במקצוע שדורש אינטראקציה בין אישית, ואיך למרות הסטיגמה – "אני רוצה חֶבְרָה, אבל עם האנשים שלי, שנוח לי איתם"

מאת יפה אוריאן בלאלוב

מאז שבעה באוקטובר מסדרונות המכללה לרוב ריקים ועזובים. מהבודדים שנמצאים בהם, שמפיגים מעט את שממתם, הם אנשי המחשוב – אלה שמטפלים בתקלות הטכניות, שדואגים שהכול יתפקד בדבר שעדיין מדביק אותנו יחד, גם מרחוק. את גיל ורטהיים (40), איש מיחשוב במכללה, אני פוגשת בהפוגות שבין הטיפולים בפניות באגף התמיכה הטכנית. מי שלא מכיר אותו, לדבריו, יכול שלא להבחין שהוא על הספקטרום האוטיסטי. לא לשווא אוטיזם קיבל את ההגדרה “מוגבלות שקופה”.

במשך כל החיים הבוגרים שלי לא הייתה לי אפשרות להגיד מה לא בסדר. היו לי כל מיני מצבים שנקלעתי אליהם שהייתי באיזושהי דרגה של מצוקה, ולא ידעתי למה”

“ההפרעה שלי היא בין מקום שלא רואים עליי ומצפים שאני אהיה נורמלי, לבין זה שמי שיודע מה לחפש – רואה כמה מעצורים יש פה. חשוב לי לתקשר בשלבים הראשונים את השונות שלי, ובגלל שאני ממסך יותר מדי טוב, אז הרבה פעמים אומרים לי משפטים כמו ‘כולנו קצת אוטיסטים’, או ‘אתה לא נראה, יש לי אחיין שלא מדבר, אתה לא כמוהו’. אבל חשוב לי לשים את זה על השולחן”.

גיל נזכר בכל מה שעבר בדרך לאבחון: “אובחנתי בגיל 14 על ידי מטפלת של קופת חולים עם תסמונת טורט – אחרי שני מפגשים. איפשהו בגיל 36 עליתי על זה שכנראה יש פה אבחון ממש מוטעה. ראיתי תוכנית של התאגיד שנקראת ‘סליחה על השאלה’, והיה פרק על אנשים על הרצף. ישבתי אחרי יום עבודה ביוטיוב ואמרתי ‘זה אני. כולם עם הסיפור שלי’. התחלתי לחפש אבחון. בשבוע שקיבלתי את האבחון יצא פרק של סליחה על השאלה על טורט. ושם הבנתי כמה זה בכלל לא אני”.

היה מחיר לזה שהאבחון המדויק הגיע בגיל מאוחר?

“כן. במשך כל החיים הבוגרים שלי לא הייתה לי אפשרות להגיד מה לא בסדר, היו אומרים ‘משהו לא בסדר אתו’ – ואף פעם לא היה את העניין הזה של לשים אצבע מה לא בסדר, מה מפריע, מה כן אפשר לעשות כדי להתאים. במשך כל החיים היו לי כל מיני מצבים שנקלעתי אליהם שהייתה איזושהי דרגה של מצוקה, ולא ידעתי למה”.

כמו מה למשל?

“הייתי ילד לא מאובחן וזה גם היה בתקופה שהייתה אפס מודעות לדברים האלה. החוויה שלי בבית ספר הייתה במילה אחת טראומתית. עד לרמה שעד עכשיו יש לפחות לילה אחד בשבוע שאני מתעורר בפאניקה ולא יכול לישון. כשאחיינים שלי היו מאוד קטנים ומאוד רועשים ומלוכלכים הייתי סובל מכל מפגש חברתי, אף פעם לא ידעתי לתקשר מה מפריע לי. היום אני יכול להגיד שזו הצפה חושית, אז פשוט לא היה לי את ההסבר הזה. לא הייתי יכול להסביר למה אני מתרגז, למה אני רוצה להינעל בחדר, למה אני רוצה לצאת מהבית. ופתאום היה הקליק הזה, שהכול נכנס למקום”.

“כוח העל שלי זה זיכרון. אני זוכר יותר מדי. זה יתרון גם בעבודה, כי זו אחת הרגליים שעליהן עומד המקצוע”

התסכול פגש את גיל גם בצבא, שם נשלח למסלול מיוחד – “אבל לא מיוחד כמו שאת בטח מתארת לעצמך. הצבא בכלל לא התלהב לגייס אותי. הייתי בטירונות עם מתמודדי נפש, אנשים עם רקע פלילי, חיילים שנפלטו מטירונויות אחרות. בטירונות הזו היתה 70 אחוז נשירה. שמו אותנו בתשעה אוהלים מעבר לקו הירוק, כל הזמן סיפרו לנו שהיה טבח גדול בבסיס הזה, שנקרא ‘ליל הקלשונים’. בלי ביוב, בלי מים חמים, בלי חימום באוהלים. האוכל היה מוגבל, תמיד לא היה מספיק. עשו לנו את המוות שם כדי שנבקש לעזוב לבד. בסוף שרדתי את זה, והגעתי למיונים לחיל חימוש. בראיון שאלו מה אני רוצה, ביקשתי משהו בלי גריז – אז שמו אותי מכונאי טנקים”, הוא מחייך מהאירוניה. “ביקשתי לעזוב”.

הרגשת פספוס?

“זה פספוס נוראי. דמיינתי שיעשו טירונות לא קרבית ושאוכל לקבל מקצוע, להתברג טיפה. היום ממרומי הניסיון שלי אני יודע שהיו תפקידים שיכולתי להתמחות בהם אפילו.  יש לי אחיינית שהיא לא מאובחנת אבל היא מאה אחוז על הרצף, והצבא ידע לשים על זה את האצבע ושם אותה בניתוח מודיעין. היא סיימה בהצטיינות יתרה. תפקיד כזה של לשבת על ערימה של תמונות ואינפורמציה ולספר מהם סיפור – זה מושלם לחבר’ה על הרצף, אני עושה את זה כיום לכיף. אם הייתי עושה את זה בצבא החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי היום. הרבה מהעבודות בתחום הזה בדרום שייכות לעולם הביטחוני, ואני מנוע מהשוק הזה”.

איך בכל זאת השתלבת בעולם התעסוקה?

“יש ארגון שנתמך על ידי המדינה שנקרא ‘תעסוקה שווה’, והם נתנו לי את דריסת הרגל הראשונה. ברמה המקצועית זה גם הביא אותי למקום שאני יכול לבוא לראיון עבודה ולהגיד ‘זה אני, יש התאמות שאני צריך, ומעבר לזה אני אעשה כל מה שמבקשים ממני בעבודה’, ונותן את הכדור למעסיק להחליט אם זה משהו שהוא רוצה או לא. אם הוא לא מעוניין, כנראה שהמקום לא מתאים מלכתחילה. היום, אחרי כמה שנים של שפשוף עם זה, אני יכול כבר בראיון עבודה לדעת אם המקום מתאים לי או לא, עוד לפני שהם יחליטו אם לקבל אותי”.

ורטהיים במשרדו באגף התמיכה הטכנית. “לעבוד עם מחשבים זה משהו שאני מאוד אוהב”. צילום: יפה אוריאן בלאלוב

באיזה מקום האתגרים באים לידי ביטוי בעבודה?

“לעבוד עם מחשבים זה משהו שאני מאוד אוהב, הבעיה עם המקצוע הזה שזה יותר לעבוד מול אנשים. אף פעם לא דמיינתי בתור מתבגר שאני אצטרך לעבוד מול אנשים בצורה כזאת אינטנסיבית. הרבה אנשים שמגיעים למקצוע הזה מגלים על בשרם את העניין הזה. אני בקבוצה בפייסבוק של אנשי מיחשוב מכל העולם, ומישהו שאל השבוע: ‘אם הייתם מעלימים משהו אחד מהתעשייה מה זה היה?’ 50 אחוז ענו: ‘את המשתמשים’. זה לא משהו שאנשים ציפו שיהיה כל כך אינטנסיבי. כשאני נכנס לחדר במבחן, וכולם מסתובבים ופונים אליי בלחץ כי דברים לא עובדים, זה אתגר. וזה בסדר, אלה הדברים שאני צריך להתמודד איתם. קרה לי גם שכשאמרתי בכנות שאני לא יכול לבצע משהו, הועמדתי בסיטואציה שמרצה אמר לי מול כל הכיתה: ‘אתם רואים, לא המצאתי, המיחשוב באמת כאלה'”.

ואיך התמודדת?

“אנשים נורמטיביים היו פשוט זורקים את זה הצידה, היו נרגעים אחרי עשר דקות, שותים קפה וממשיכים את היום. אצלי זה יכול להיות טורדני ימים. הכול בא עם חשיבת האובר-אנלייז, של ‘מה עשיתי, האם אני בסדר, האם יקרה משהו?’ זה מתיש. יש שבועות שאנחנו בעבודה אינטנסיבית בגלל כל מיני עומסים במערכת ובסוף השבוע אני לא יכול לעשות כלום, אני במיטה כל הסופ”ש כי כל השבוע הייתי מוצף”.

“זה דווקא טוב שאני לא בבית, אבל זה כמו שלא נוח להיות בשמש ב-40 מעלות ולא נוח להיות במזגן במינוס 5 מעלות. שניהם מביאים אתגר. אני רוצה חברה, אבל בתנאים שלי, ועם האנשים שלי, שאני בוחר. שנוח לי איתם”

אתה מקבל מענה מכיל למצבים האלה מהמעסיקים?

“יש אילוצים מקצועיים והאלמנט המקצועי תמיד צריך לבוא ראשון, אחרי הכול זה לא מפעל מוגן. אבל לגמרי מנסים כמה שאפשר. יש לנו תקופות מאתגרות, ולא הייתה פעם אחת שהייתי מוצף והייתי צריך להחסיר ולא אפשרו לי. אני לא מחסיר כל כך הרבה, אבל כשאני מחסיר מסיבות כאלה – אף פעם לא מנעו ממני”.

לאחר שבעה באוקטובר, כשהאזור בער, חלק מהעבודה עברה להיות מהבית. הקל עליך להיות פחות מול אנשים?

“זה דווקא טוב שאני לא בבית. אבל זה כמו שלא נוח להיות בשמש ב-40 מעלות ולא נוח להיות במזגן במינוס 5 מעלות – גם זה קשה וגם זה קשה. שניהם מביאים אתגר. זה עניין של ללכת בין הטיפות. אני רוצה חברה, אבל בתנאים שלי, ועם האנשים שלי, שאני בוחר. שנוח לי איתם”.

יש מקומות שבהם האוטיזם מתגלה כיתרון?

“כוח העל שלי זה זיכרון. אני זוכר יותר מדי. אני מנצל את זה בעיקר במדעים הומניים, כמו פילוסופיה, היסטוריה וספרות, אבל זה יתרון גם בעבודה. יש שלוש רגליים שהמקצוע הזה עומד עליהן: האחת היא הבנה וזיכרון של חומר, השנייה זה לדעת לנתח בהגיון בריא גם דברים שלא מכירים, והשלישית היא מיומנות של חיפוש מידע בגוגל. אלה רגליים שמאוד חזקות אצלי”.

ענבל דפנה, מנהלת מרכז תמיכת מיחשוב ומעסיקתו של גיל: “אני גאה לעבוד במוסד שמכיר בחשיבות של גיוון תעסוקתי והכלה של עובדים מכל הרקעים והיכולות. המכללה האקדמית ספיר מאפשרת הזדמנויות תעסוקה משמעותיות לאנשים עם מוגבלויות, כולל אלו על הספקטרום האוטיסטי, תוך שהיא פועלת בשיתוף פעולה מלא עם ארגונים ועמותות כמו ‘תעסוקה שווה’ בתהליכי גיוס ואיתור מועמדים לתפקידים שונים במכללה. גיל השתלב באגף טכנולוגיות מידע והביא אתו נקודת מבט ייחודית וכישורים מיוחדים לתפקידו. בעבודה מולו, אני מלווה אותו לעיתים בהתמודדות עם מקרים הדורשים תשומת לב מיוחדת. לשמחתי, המודעות לנושא הרצף האוטיסטי עולה בשנים האחרונות ואני שמחה לראות שהרבה מלקוחותינו מגלים סבלנות והבנה בעת קבלת שירות מצוות התמיכה הטכנית שלנו. חשוב לזכור שמאחורי כל שירות עומד אדם, ולכל אחד מאיתנו יש את האתגרים והחוזקות שלו. האגף משתדל להתאים את סביבת העבודה ואת המשימות כך שיתאימו לחוזקות של כל עובד בצוות. זה דורש לעיתים גמישות וחשיבה יצירתית על מנת לאזן בין זה לבין צרכי הארגון ודרישות המערכת. תהליך הליווי והשילוב של גיל בצוות הוא תהליך הדדי של למידה והסתגלות שדורש השקעה אישית”.

סגור לתגובות.