מאת קרולינה ניסימוב
כסטודנטית במכללת ספיר הסמוכה לרצועת עזה, חודש לאחר שבעה באוקטובר קיבלתי החלטה שנשיאת נשק אישי היא הכרחית מבחינתי מהסיבה שאין לדעת איך ומתי יפקוד אותנו אירוע טרור נוסף. הידיעות על ההקלות המשמעותיות בקבלת רישיון נשק גרמו לי להתחיל בתהליך מתוך תקווה שהוא יסתיים במהרה כמובטח. אולם במהלך התהליך הבנתי שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, ולמעשה התהליך מייגע למדי.
רון קלמן: “כל מה שעברנו ב-7 באוקטובר בתור תושבי שדרות זה סיוט אחד גדול, אני ממש זוכר את עצמי עומד ליד פתח הדלת חסר אונים עם סכין ביד. באותו רגע נפל לי האסימון שאם אני שורד את זה אני דואג לרישיון נשק – אני צריך לשמור על המשפחה שלי”
על פי הנתונים של המשרד לביטחון לאומי, מאז מתקפת 7 באוקטובר הוגשו מעל ל-300 אלף בקשות לרישיונות לנשק – זינוק משמעותי לעומת שנים קודמות. הזינוק הזה בבקשות התחיל לאחר שב-19 באוקטובר 2023 חתם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר על תקנות המרחיבות את תנאי הסף והתבחינים למתן רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי. אחת ההקלות היא הכרה בשדרות, אופקים ונתיבות כ”מקום מגורים זכאי”. הכרה בשדרות כיישוב זכאי אפשרה לי ולסטודנטים נוספים הלומדים בספיר להיות חלק ממעגל הזכאות לרישיון, ולנסות להחזיר את תחושת הביטחון שאבדה.
“הוצאתי רישיון לנשק”, מספר לספירלה תו אבוחצירה (23), סטודנט למשפטים שנה ב’. “בעקבות אירועי שבעה באוקטובר וסיטואציה של חוסר אונים, אמרתי לעצמי שאני חייב להוציא רישיון, שחס וחלילה יום כזה לא יחזור שוב, גם בשביל שאוכל לתרום להילחם ולהציל נפשות, וגם עבור הביטחון האישי שלי”.
דרור סלום (25), תושב קיבוץ אור הנר וסטודנט לתקשורת בשנה ב’: “מהשחרור (מהצבא) אמרתי לעצמי שאני חייב להתחמש. זה היה לי ברור. בשבעה באוקטובר הייתי חסר אונים – חיפשתי דרכים להגן על עצמי. אני זוכר שהחזקתי דיאודורנט ומצית, ושם אמרתי שאני לא מוכן להרגיש לא מוגן ככה יותר בחיים, וברגע שהתאפשר – הגשתי בקשה”.
רון קלמן (26), תושב שדרות וסטודנט לתקשורת במכללה, תומך בנשיאת נשק אישי: “אני חושב שכל מי שלומד במכללה, וכל מי שגר פה על אחת כמה וכמה, חייב להתחמש. חובה להוציא רישיון כי אנחנו לא יודעים איפה זה יפגוש אותנו, זה או אנחנו או הם, לצערי זאת המציאות שלנו ואנחנו חייבים להיות חמושים.
“כל מה שעברנו ב-7 באוקטובר בתור תושבי שדרות זה סיוט אחד גדול, אני ממש זוכר את עצמי עומד ליד פתח הדלת חסר אונים עם סכין ביד. באותו רגע נפל לי האסימון שאם אני שורד את זה אני דואג לרישיון נשק – אני צריך לשמור על המשפחה שלי, אני היחיד בבית שיכול וזכאי לרישיון, זה משהו שהיה לי ממש חשוב”.
לצד הזינוק במספר הבקשות, הדעות לגבי ההקלות לקבלת רישיון נשק חלוקות, ויש כאלה שחוששים שישראל תהפוך לארה”ב שמאפשרת לאזרחיה להתחמש ווהדבר יוביל לעלייה משמעותית באירועי ירי המוני. על פי דו”ח שפורסם בשנת 2023 על ידי כתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי, בשנים 2022-2014 אירעו בארה”ב 4011 מקרי ירי המוני. לפי הדו”ח, הימצאות נשק מגדילה משמעותית את הסבירות לפגיעות לא מכוונות, במיוחד בקרב ילדים, משפחה וקורבנות נוספים. ארגוני נשים מזהירים מפני עלייה באלימות במשפחה ואכן על פי נתוני משרד הרווחה שפורסמו בחודש שעבר, ביום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, עולה כי כמות הבקשות להערכת מסוכנות עלה פי 18 מאז שנה שעברה. מדיווחים של עובדים סוציאליים עולה כי מאז שהוקלו הקריטריונים הן הרגישו מאוימות יותר.
גם בקרב הסטודנטים במכללה הדעות מגוונות. חנה אמינוב (23), סטודנטית לתקשורת שנה ג’: “אנחנו נמצאים במלחמה ולשאת נשק זה נחוץ, אך עם זאת זה עלול לגרום להרבה מקרים של פליטות כדור או לסיטואציה אלימה שיכולה בקלות להוביל לאירועים חמורים יותר לנוכח העבודה שיש נשק באירוע”.
סלום מוסיף: “אני בעד שאנשים יתחמשו, אבל לא לחלק רישיונות בקלות, צריך שיהיה סף מסוים אנשים שמגישים בקשות צריכים לעבור, גם אבחון פסיכולוגי, יש הרבה דיווחים על אנשים שלא בהכרח צריך שיהיה להם אקדח והם מסתובבים בינינו ברחוב. כן זה טוב שיש לך את הדרך להגן על עצמך אבל לא בהכרח לכולם צריכה להיות האפשרות הזאת”.
הליך מסורבל וארוך
למרות ההשלכות של התחמשות האוכלוסייה האזרחית בישראל שעלולות להוביל לאירועים אלימים ומסוכנים, סטודנטים רבים במכללה שחווים חוסר ביטחון בעקבות אירועי השבעה באוקטובר החליטו, כאמור להתחמש כדי להחזיר את הביטחון האישי ולהתמודד, חלילה, עם אירועי טרור עתידיים. אולם, בניגוד לפרסומים שמבטיחים התייעלות ומהירות במתן הרישיונות, מתברר שבפועל מדובר בהליך מורכב שאורך בממוצע עד חצי שנה ובמקרים חריגים אף יותר, זאת בין היתר בשל הדרישה להציג מסמכים רבים המעידים על כשירות ועמידה בתנאי סף לקבלת רישיון לנשק.
ראשית, יש להגיש הצהרת בריאות חתומה על ידי רופא ואישור על שירות צבאי – טופס 830. בנוסף נדרש אישור מהאגף המשטרתי המוכיח שאין למגיש רישום פלילי. בנוסף, מי שמגיש את הבקשה על התבחין של מגורים ביישוב זכאי, נדרש לצרף מסמך שבו משטרת ישראל ממליצה כי מקום המגורים מצדיק את מתן הרישיון. כמו כן, יחד עם הבקשה על תבחין למידה ביישוב זכאי, סטודנטים נדרשים לצרף מסמך שמציין את מספר ימי הלמידה עם מערכת השעות בצירוף חתימת עורך דין. למעשה, המצב בפועל הוא שצריך ללמוד שלושה ימים לפחות בשבוע במכללה כדי להיות זכאי לרישיון נשק. כך שסטודנטים שלומדים רק יומיים באופן פרונטלי במכללה – אינם זכאים.
דרור סלום: “אני בעד שאנשים יתחמשו, אבל לא לחלק רישיונות בקלות, צריך שיהיה סף מסוים שצריך לעבור, גם אבחון פסיכולוגי. יש הרבה דיווחים על אנשים שלא בהכרח צריך שיהיה להם אקדח והם מסתובבים בינינו ברחוב”
בנוסף, לאחר ההגשה צריך להמתין לריאיון שמטרתו לוודא את הנתונים האישיים – שלב מכריע בהליך קבלת הרישיון. לאחר שבעה באוקטובר החליטו להפוך את הריאיון הפרונטלי לטלפוני, כדי לזרז את התהליך, אך זמני ההמתנה ארוכים מהמובטח. “הגשתי את הבקשה בתחילת נובמבר שעבר – ורק באמצע מאי אישרו לי, זמן ההמתנה היה מאוד ארוך”, מספר קלמן. לדברי סלום, “לקח המון זמן – הגשתי ב-29 באוקטובר 2023 ולקח כמעט שלושה-ארבעה חודשים, הגשתי בשיא של הבקשות.
יניב יגל בן חמו (23), תושב שדרות וסטודנט לתקשורת שנה א’, הגיש גם הוא בקשה לנשיאת כלי ירייה ומספר על הסחבת: “לאחר שנה של התנהלות מול הרגולציה קיבלתי את האישור. ההתנהלות מולם גורמת לעתים להרגיש חסר אונים, זה תלוי איזה פקיד רישוי נותן לי את המענה. אני התעסקתי עם שלושה פקידים שונים, שכל אחד מהם דרש אישורים אחרים, שבפועל יכלו למרכז הכול, ולזרז את התהליך”.
לאחר השיחות עם הסטודנטים בספיר, התמונה שמצטיירת היא שלמרות ניסיונות השר בן גביר לזרז את ההליכים הביורוקרטיים במטרה לאפשר לחמש אזרחים במהירות, המצב בשטח מראה אחרת. משרדי הממשלה לא היו ערוכים לגל הפניות בסדר גודל כזה וזמני ההמתנה היום לראיונות עומדים על יותר מחצי שנה במקרה הטוב ויש בקשות שנפסלות ללא סיבה מוצדקת. מכאן עולה השאלה מדוע לא מגייסים כוח אדם נוסף כדי לייעל את הטיפול באזרחים שרוצים להתחמש? מדוע השר לביטחון לאומי הרחיב את התבחינים, אך לא גייס עוד כוח אדם כדי לתת מענה לבקשות של הציבור?
גם אני סבלתי מהסחבת – לאחר יותר מחצי שנה של התנהלות מול האגף לכלי ירייה במשרד לביטחון לאומי נודע לי כי בקשתי נדחתה, כאשר ידוע שאני עומדת בתבחינים של למידה ביישוב זכאי וצורפו כל המסמכים המעידים והדרושים לכך. לא ברור מדוע בקשתי נדחתה – אך הערעור לא יאחר מלהגיע. לאחר פנייתי לדוברות המשרד לביטחון לאומי על זמני ההמתנה הארוכים נמסר כי “החל מתחילת מלחמת חרבות ברזל הוגשו לאגף לכלי ירייה מעל ל-300 אלף בקשות כלי ירייה, מעל לפי עשרה מהתקופה המקבילה אשתקד. הנ”ל גרם לצווארי בקבוק משמעותיים במגוון התחומים. לרבות משטרת ישראל ובמשרד הבריאות שבוחנים כל בקשה. לשמחתנו בימים אלה נדירים המקרים שבקשות לנשיאת כלי ירייה פרטי לא מטופלות תוך זמן סביר”.
