פסטיבל הקולנוע “ריף” בג’ורג’יה שבארצות הברית, המתקיים מדי שנה, הפך לבמה חשובה עבור יוצרי קולנוע עצמאים וחובבי התחום מרחבי העולם. הפסטיבל מציג מגוון רחב של סרטים, כולל יצירות דוקומנטריות, עלילתיות וסרטים קצרים ומשמש פלטפורמה לשיח בינלאומי על קולנוע. השנה החולפת סימנה הישג משמעותי לסטודנטים מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה, כאשר ארבעה מסרטיהם הוצגו בפסטיבל, וזכו לתגובות נלהבות.
מתן ילגין, סטודנט שנה שנייה לקולנוע במכללת ספיר, והמרצה רונן בלזם היו הנציגים מטעם ספיר שטסו לעשרה ימים באוקטובר-נובמבר 2024, וזכו לקבל במה בפסטיבל ולהשמיע את הקול של ישראלים שלומדים וחיים בעוטף. ארבעה סרטים שיצרו סטודנטים בספיר הוקרנו בפסטיבל שהתקיים בתאריכים 31 באוקטובר עד 3 בנובמבר 2024. אחד מהם היה “לאסוף את השברים, יצירתו האישית והמרגשת של ילגין. הסרט עוסק בפוסט-טראומה בין-דורית בתוך משפחתו של מתן, תוך שילוב סיפורים אישיים ממלחמות שונות, כולל מלחמת חרבות ברזל, צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה. “הסרט שלי הוא מאוד אינטימי והכנתי וצילמתי אותו די בספונטניות כשהייתי במילואים”, מספר ילגין לספירלה.
המרצה רונן בלזם על התגובות של הסטודנטים האמריקאים: “הם נדהמו כי הם רואים את מתן יושב שם, מישהו שנולד לתוך מציאות של קסאמים ומלחמות ועוד שירת במילואים תוך כדאי שעשה את הסרט”
בלזם מספר שבפסטיבל של שנת 2022, לפני השבעה באוקטובר, הסרט של יהב וינר ז”ל, שנרצח בכפר עזה בשבעה באוקטובר, הוקרן והוא אף היה אורח כבוד. בפסטיבל האחרון ההקרנה הייתה לזכר וינר – וגם הפרס על סרטים קצרים הוקדש לזכרו. וינר היה יוצר קולנוע, צלם, מפיק ושחקן קולנוע ישראלי. מיד לאחר סיום לימודי קולנוע בסטודיו ניסן נתיב עבד במשך שנה וחצי בבית הספר לקולנוע במכללת ספיר כמנהל ההפקות במכללה.
הסרט השני שהוצג הוא “קעקוע לנפש” של אור הלל, סטודנטית לקולנוע במכללת ספיר, הסרט מציג את החוויה של אריאל לב (33) שהתגורר בקיבוץ חולית בזמן טבח שבעה באוקטובר. הסרט מתאר כיצד אריאל משתמש באמנות ככלי להתמודדות עם הטראומה שחווה בעקבות האירועים הקשים. דרך נקודת מבט אישית וייחודית, הסרט מציג את המסע הנפשי והרגשי שהוא עובר.
הסרט השלישי של יוצרים מהמכללה שהוצג בפסטיבל הוא של אוהד רכטמן, “מסע של הגר דניאלס עוזרי”, על צעירה בת 27 שנמצאת בחודש החמישי להריונה הראשון. במהלך הלחימה ברצועת עזה נפל בן זוגה, יעקב עוזרי ז”ל, והסרט עוקב אחר התמודדותה של הגר עם האובדן הטרי, תוך התמודדויות פנימיות של הגר המלוות בחלומות, חזיונות ותחושות שבהן יעקב בן זוגה ז”ל ממשיך לקחת חלק פעיל בחייה. הסרט נע בין מציאות לדמיון ולבין אובדן לקיים. הסרט הרביעי הוא של מירב סראי אשר בחרה לכבד את הרצון השחקנים ולא לדבר על הסרט.
במסגרת השהות של ילגין ובלזם, בג’ורג’יה הם השתתפו במפגש שאלות ותשובות עם סטודנטים מאוניברסיטת “אמורי” שבאטלנטה. השניים סיפרו על היצירות שלהם, חוויותיהם בלימודים במכללת ספיר הסמוכה לגבול עם עזה, ולקחו חלק במערך ההסברה והשפעת המלחמה על חייהם האישיים והמקצועיים. “היה אפשר להרגיש את המתח”, מספר ילגין. “בסופו של דבר העולם קצת משוגע, לא רק באנטישמיות, אלא גם בדברים שקורים שם בארה”ב. זאת הייתה תקופה של רגע לפני הבחירות וראינו תעמולות רבות ובלגן ברחובות, אך הייתה לנו אבטחה צמודה שדאגה לשמור עלינו ולדאוג לנו, ונשארה אתנו בקשר לאורך כל עשרת הימים ולהפתעתנו קיבלנו ביקורות די חמות ואוהבות, כיבדו אותנו בארוחות גם לאחר השאלות תשובות. האנשים באו במטרה לשמוע ולהקשיב לנו”. בלזם מוסיף: “זה כיף לקבל חיבוק בזמן שרוב העולם פחות מחבק אותנו”.
בלזם מוסיף: “האמת שקיבלנו בעיקר הזדהות מאוד חזקה ורצו באמת לשאול איך הדברים נראים, כי פתאום הם ראו דברים שהם לא רגילים לראות בחדשות, הם נדהמו כי הם רואים את מתן יושב שם, מישהו שנולד לתוך מציאות של קסאמים ומלחמות ועוד שירת במילואים תוך כדאי שעשה את הסרט ובחר להביא את הסיפור הפרטי שלו ושל משפחתו, על פוסט טראומה בין דורית. הם הופתעו לגלות שמתן הוא למעשה בן גילם וזו המציאות חיים שבה בני גילם מתמודדים בישראל.
“היה לנו חשוב לדבר על איך אנחנו כבית ספר הצלחנו להתאושש ולחזור לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות – שזה ללמד סטודנטים לעשות סרטים. אנשים שם לא האמינו בכלל שחזרנו ללמוד”
כאשר בלזם נשאל על מטרתו העיקרית בביקור באוניברסיטת אמורי, אמר: “בתור מכללה שנמצאת בעוטף, היה לנו חשוב מאוד ללכת ולספר את הסיפור שלנו ממקור ראשון. גם אני תושב העוטף, גר בברור חיל עם הילד שלי וגם אני חי את המציאות הזאת”.
כשנשאלו השניים האם זכורה להם שאלה מסוימת שריגשה במיוחד, השיב בלזם: “היה שם רגע שבו נשאלנו על המציאות שלנו, אם אנחנו קורבנות ואיך אנחנו תופסים את עצמנו. התשובה שלי ושל מתן הייתה זהה – אנחנו באים מכוח, מעוצמה. אנחנו בני המקום וחווינו את הנורא מכל, איבדנו חברים ומכרים אבל, אנחנו פה וחזרנו ללמוד בספיר, ממשיכים לעשות את האומנות שלנו ואנחנו לא קורבנות. בעיניי זה היה רגע מחולל, כי האנשים באטלנטה חיים במציאות שונה לגמרי שהם מכירים דרך התקשורת. היה לנו חשוב לדבר על איך אנחנו כבית ספר הצלחנו להתאושש ולחזור לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות שזה, ללמד סטודנטים לעשות סרטים. אנשים שם לא האמינו בכלל שחזרנו ללמוד”.
חשוב לציין שלא כל שנה סטודנטים מטעם המכללה זוכים לטוס לפסטיבל. מסגל המחלקה נמסר כי אין לדעת עדיין אם יהיה ייצוג של המחלקה לקולנוע בפסטיבל ריף השנה (2025).
